גבורתו הנשכחת של מפקד מחלקת הניצולים

הם עלו ארצה מהגטאות ומיחידות הפרטיזנים וגויסו מיידית לצבא הישראלי המוקם. רבים ממחלקת להבות הבשן נפלו. מחר ייערך להם טקס זיכרון.

שמעון כהן , ט' בניסן תשע"ח

מחלקת להבות הבשן
מחלקת להבות הבשן
צילום: באדיבות ארכיון בית הפלמ"ח

לזכרם. שנקמן

מחר (שני) יתקיים בבניין משטרת מטולה טקס מיוחד לציון קרב נבי יושע השני, הקרב בו נפלו לפני שבעים שנה 22 לוחמי פלמ"ח, בהם חמישה מלוחמי מחלקת להבות הבשן שכללה ניצולי שואה ופרטיזנים שעלו ארצה אחרי מלחמת העולם וגויסו מיידית.

ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם חוקר קרבות תש"ח יעקב שנקמן, מי שיזם את קיומו של הטקס שיתקיים במעמד ראש עיריית מטולה, דוד אזולאי.

את הדברים פותח שנקמן בתיאור קצר ומתמצת. שלושת הקרבות על המצודה בנבי יושע החלו ביום ה-15 באפריל, הוא נוהל בידי אנשי גולני, נוטרים ואנשי הגדוד השישי שעלו למצודה באוטובוסים ולא הצליחו לכבוש אותה. בקרב זה היו ארבעה הרוגים. חמישה ימים לאחר מכן נוהל קרב גדול ע"י פלוגה ב' בגדוד השישי של הפלמ"ח. גם הקרב הזה נכשל ובו היו אבדות רבות, 22 לוחמים נפלו בקרב ועשרים גופות נותרו בשטח.

''הקרב השלישי התקיים כחודש לאחר מכן על ידי הגדוד השישי בהובלתו של מפקד הגדוד השישי של הפלמ"ח ראובן נצר, ש"ניהל את הקרב בצורה חכמה מאוד ובזהירות רבה, הטיל מצור של יומיים על המצודה, ולאחר מכן בסיוע התקפה של מטוס חיל האוויר ותותחי נ"מ ממרגלות ההר, הצליחו לכבוש את המצודה ולהניף את דגל ישראל".

על הנחיצות בכיבוש המצודה מסביר שנקמן כי מצודה זו חלשה על צירי התנועה לצפון. "הייתה מדיניות של הבריטים להעביר את מצודות המשטרה בזמן עזיבת הגליל העליון למי שהוא הרוב באותו אזור. במטולה המצודה נמסרה לפלמ"ח, נבי יושע היה ברוב ערבי והמצודות הועברו אליהם. הייתה גם עוינות ואנטישמיות של השלטון הבריטי".

כשהועברו המצודה לידי הערבים מנרה, ורמות נפתלי נותקו. מוסיף שנקמן ומספר כי המצודה יכולה הייתה לשלוט בירי על התנועה בכביש ולא נותרה ברירה אלא לצאת למבצע לכיבוד המצודה.

"מחלקת להבות הבשן היא מחלקה של ניצולי שואה שגויסו בפתח תקווה. האחרון שהיה בחיים הוא מיכאל פישר ז"ל, אביו של הזמר דודו פישר. מדובר במחלקה מיוחדת במינה של ניצולים ויוצאי יחידות פרטיזנים וצבאות מזרח אירופה שגויסו ונשלחו מיידית להילחם. הם עלו ללהבות הבשן להתאמן בפיקודו של פילון פרידמן, מ"מ. הם היו בגילאי 24-25 ופילון היה כבן 19, יליד לבוב, מאוד אהבו אותו, הוא היה האבא והאימא של המחלקה. דיברו שם בעיקר אידיש ובליל שפות. השמות היו יותר כינויים, 'קצין פולני', 'פרטיזן', 'ג'מוס וכו'. לא ידוע הרבה על המחלקה. ידועים רק שמות ספורים. לאחרונה התיר ארכיון בית הפלמ"ח לסרוק מספר תמונות של אנשי המחלקה שאינם מוכרים".

"הם היו מחלקה שהוקמה כדי להגן על להבות הבשן ולהתאמן שם. בשלב מסוים, כשהמחלקות יצאו מהקיבוצים, הם התמקמו בבניין המשטרה. בניין מנדטורי ישן שהוקם כשהאיום מצפון היה של שלטון וישי ששלט בלבנון והיה חשש שיתקוף את ארץ ישראל ולכן הבריטים הקימו את המצודות. המחלקה יצאה לקרב אור לא' אייר. תירזה שהייתה מזכירת המפקד, איציק הוכמן, מתארת שפילון עלה אליה, סיפר לה על תחושה קשה שהוא מוציא לקרב אנשים שחלקם הם שרידי משפחות. היא מתארת את הצעדים הכבדים שלו. לפני שהמחלקה יצאה לקרב העמיד את האנשים בחצר, אמר לאנשים לנופף לשלום לפקידה ויצאו לקרב".

"התפקיד שלהם היה לעשות פעולת הסחה מצד דרום כשהכוח הצפוני תוקף בפיקודו של דוד צ'רקסקי, דודו הידוע מהשיר. עם תחילת ההסחה מדרום היה ירי מקלעים והתגנבה המחלקה, פוצצה מטענים וכו'. הקרב הסתבך. היו לכוח שמצפון הרבה הרוגים. הוא התחיל בנסיגה ולכוח של פילון לא היו מכשירי קשר ולא ידעו מה קורה. הם שמעו פיצוץ ובאור ראשון ראו אבק מיתמר וחשבו שהמצודה נכבשת, אבל אז החלו צליפות ונפלו להם אנשים. הבינו שמשהו לא הולך שם".

ממשיך שנקמן ומספר על פציעתו הקשה של החובש, ישראל לוינסקי, שנפטר אחרי יומיים, המקלען דוד שוורץ נהרג במרכז הכפר. "פילון הבין שמשהו השתבש, קרא לשני לוחמים שהיו לידו והורה להם לקפוץ מעל קיר ולרוץ למצודה. כשדילגו צרור כמעט קטע להם את הרגליים. הם היו במצב קשה מאוד ולא ניתן היה לפנות אותם כי הייתה אזעקה בכל הכפרים וצלפים הגיעו מכל האזור. פילון ניהל ויכוח עם פרטיזן לשעבר, משה רודניצקי, שעבר תופת ביערות ליטא והיה רגיל לנורמות של הפרטיזנים שהיו יורים בפצוע כדי שלא ייפול בידי הנאצים. הוא ניסה לשכנע את פילון לנהוג כך, שאין טעם שימות גם הוא.

''פילון סירב והורה למחלקה לסגת ונשאר עם שני הפצועים. לא ידעו מה קרה איתם, אבל בלילה יצאה כיתת פלמ"ח שמצאה את שלוש הגופות במערה קטנה שאותה גיליתי לפני כמה שנים אחרי שנשכחה מלב. הוא גרר אותם, גונן עליהם במערה עד שהערבים התקרבו ולא הייתה ברירה ואז ירה בהם ואת הכדור האחרון ירה בעצמו".

ההקרבה של פילון למען פצועים הפכה למונח צבאי 'דילמת פילון' שמעסיקה מאז צוערים בבה"ד 1 ומפגשי אלופים בצה"ל. "קשה לשפוט את המעשה הזה. לא הוענק לו עד היום שום עיטור, אבל מחנה פילון בצפון נקרא על שמו".

כאמור, מחר יתקיים טקס מיוחד לזכרה של המחלקה. בטקס זה יתאר שנקין עצמו את קורות הקרב ההוא של המחלקה שנשכחה ברבות השנים.