הגדה עתיקה מהגניזה הקהירית, ככל הנראה מהמאה ה-10-11 לספירה, פותחת צוהר למנהגים היהודיים של ימי-הביניים.
ההנחיות של הסדר היו בערבית-יהודית (ערבית באותיות עבריות), במקום ברכת נטילת ידיים יש ברכה 'על רחיצת ידיים' וההגדה שואבת מהמסורת הארץ-ישראלית, שנעלמה מהעולם סביב המאה ה-12.
ויש גם דרישת שלום ממי שככל הנראה היה הבעלים של ההגדה. "מאות אלפי מסמכי הגניזה הקהירית ממשיכים לספק לנו מידע בלתי אמצעי לחיים היהודים של ימי הביניים. זה מרתק לראות שוב ושוב עד כמה המסורות שלנו השתנו לאורך השנים, ועד כמה הן נותרו כמעט אותו הדבר", אמר ד"ר משה לביא, ראש המרכז לגניזה הקהירית באוניברסיטת חיפה ושותף לפרויקט הבינלאומי Scribes of the Cairo Genizah.
הגניזה הקהירית היא אסופה של מאות אלפי כתבי יד קרועים שמספרים על חיי הקהילה היהודית של מצרים, שעל פי המסורת היהודית נהגה לא להשמיד טקסטים שנכתבו בעברית אלא לגנוז בחדר מיוחד בבית הכנסת.
מאחר שקהילה זו עמדה בקשרים עם קהילות יהודיות רבות מסביב לים התיכון, הגניזה מספרת הלכה למעשה את סיפורן של כלל יהדות אגן הים התיכון בימי הביניים. למעלה מ-400 אלף טקסטים מהגניזה קיימים כיום ורובם נסרקו ועברו דיגיטציה. אלא שבגלל הכמות העצומה של הטקסטים, רבים מהם נותרו עדיין לא ידועים.
פרויקט Scribes of the cairo Genizah, לו שותפים מעבדת אליהו של אוניברסיטת חיפה, אוניברסיטת פנסילבניה, אוניברסיטת אוקספורד ואוניברסיטת פרינסטון, פועל בשיתוף הציבור הרחב כדי להנגיש כמה שיותר מהטקסטים של הגניזה לציבור ולחוקרים.
לכבוד חג הפסח, הציגו החוקרים שני דפים מתוך אחת ההגדות העתיקות שנמצאו עד היום בגניזה ונמצאת בספריית בית המדרש לרבנים בניו יורק וזוהו על ידי מתנדבים מהציבור במסגרת הפרויקט. לדבריה של ורד רזיאל-קרצמר ממעבדת אליהו באוניברסיטת חיפה, העובדה שההגדה כתובה על קלף רבוע מעידה על עתיקותה.
"החל מהמאה ה-10 מתחילים היהודים במזרח לכתוב על נייר, ובמאה ה-12 נזנח השימוש בקלף בספרים כמעט לגמרי. העובדה שמדובר בהגדה שכתובה על קלף, יחד עם צורת הדף הכמעט מרובעת וצורת האותיות, מצביעים כולם על כך שהיא ככל הנראה מהמאה ה-10 או ה-11 הגיעו לידינו הגדות בודדות מהאלף הראשון לספירה, וזה הופך אותה לאחת מההגדות הקדומות ביותר ששרדו – בגניזה ובכלל", היא אמרה.
אז מה מיוחד בהגדה העתיקה? ראשית, היא כתובה כולה באותיות עבריות, אך כוללת שתי שפות. כל הטקסטים הדתיים כתובים בעברית, אך ההנחיות כתובות בערבית-יהודית, כלומר בשפה ערבית שנכתבת באותיות עבריות.
כך למשל, מופיע בהגדה המשפט הבא: "פישרבו אכואסהם ויגסל ידיהם", שמשמעותו, ישתו מכוסותיהם ויטלו ידיהם. בנוסף, במקום ברכת נטילת הידיים, המופיעה בהגדה של ימינו בסימן 'רחצה', בהגדה הזו ישנה ברכה על "רחיצת ידיים".
לדברי החוקרים, ההבדל הקטן בין "נטילה" ו"רחיצה" מעיד על הבדל גדול: באלף הראשון לספירה התקיימו שני מרכזים יהודיים מתחרים: המרכז הבבלי, שהוציא תחת ידיו את התלמוד הבבלי, והמרכז הארץ-ישראלי, שהוציא תחת ידיו את התלמוד הירושלמי.
המסורת הארץ ישראלית הלכה ואיבדה את כוחה, כשבמאה ה-13 כבר כמעט ולא ניתן למצוא טקסטים על פי המסורת הארץ-ישראלית. השימוש בברכת "רחיצת הידיים" מעידה על כך שמדובר בהגדה שנכתבה על ידי אדם שקשור לקהילה הנאמנה למסורת ארץ-ישראלית.
בדף השני של קטע הגניזה מתגלה מסורת ארץ-ישראלית נוספת. בראשו יש כותרת 'מזמור אחרית הפסח' ואחריה מועתק מזמור תהלים קל"ו, הידוע גם כ"הלל הגדול".
על פי מנהג זה, אמרו בתחילת תפילת ערבית של כל חג מזמור המיוחד לאותו החג. בערבית של שביעי של פסח אמרו את מזמור תהילים קל"ו, ומכאן עולה שההגדה היתה חלק מסידור לחג הפסח כולו.
ובסוף העמוד, דרישת שלום – אולי של האדם שכתב את ההגדה ואולי של הבעלים: "זה הסידור יוסף בן עמרום יחיה יזכה הוא בשמו אמן ואמן".