עצה אמיתית למטיילים - השאירו את הטלפונים בבית. טלפון נייד
עצה אמיתית למטיילים - השאירו את הטלפונים בבית. טלפון ניידצילום: ערוץ 7

יהושע (שוקי) צווינערשטינקער היה משורר מיוסר ומופנם שישב ערב ערב מול מסך הטלוויזיה וקילל בשקט את המצב במדינה, עד שיום אחד נמאס לו.

"שוקי", הוא אמר לעצמו ברגש, "עם עצבים לא משיגים שום דבר. במקום להתעצבן, קום ותעשה משהו".

והוא אכן קם, כיבה את הטלוויזיה ושאל את עצמו מה הוא יכול לעשות. הוא לא היה איש התיישבות, וגם לא איש צבא או ניהול, אבל שלושה דברים הוא כן ידע לעשות: לכתוב שירים, לקלל ולדבר עם עצמו. חוץ מזה פיעמה בקרבו אידיאולוגיה יוקדת ומלאת אכפתיות לגורל העם, הארץ וחשבון הבנק שלו.

"המממ...", חשב צווינערשטינקער מה אפשר לעשות עם שלל הכישרונות הללו, עד שלפתע הבריקה בו התובנה. "כן!", הוא אמר לעצמו, "אני יכול להיות יועץ אסטרטגי!".

"אתה משורר", הוא ענה לעצמו מיד, "מה לך ולאסטרטגיה?".

"אסטרטגיה ואידיאולוגיה זה בדיוק אותו דבר", הוא הסביר לעצמו, "שתיהן בלועזית, את שתיהן אף אחד לא מבין, ואת שתיהן אפשר לנטוש ברגע שרק רוצים".

"צווינערשטינקער", הוא אמר לעצמו, "אתה גאון!".

"אני יודע, צווינערשטינקער", הוא ענה לעצמו, "ועכשיו – קדימה לעבודה!".

"מפלגת העבודה?".

"איך מפלגת העבודה, צווינערשטינקער?", הוא נזף בעצמו, "אנחנו הרי ימין אידיאולוגי!".

בתוך זמן קצר הפך יהושע (שוקי) צווינערשטינקער למטאור עולה בשדה הקמפיינים הפוליטיים. גם את לקוחותיו הוא לימד להיות מטאוריטים – לחדור את האטמוספירה, להבעיר אש גדולה ולהתנפץ ברעש גדול על כדור הארץ, ואם מישהו נפגע – שייפגע. צווינערשטינקער לימד את הפוליטיקאים הצמאים למשנתו שלושה עקרונות אסטרטגיים: תהיה יצירתי, תהיה בוטה, ולעולם – לעולם! – אל תתנצל על כלום. הוא שיסה את הימין בשמאל ואת השמאל בימין, הוא הכניס לשיח הפנים-ישראלי ביטויים חדשים וקללות רעננות, הוא ירה בנגמ"ש ומחוץ לנגמ"ש ואז החליף צד ופקד להשיב אש מרוכזת. ויום אחד, כשהשמאל והימין אחזו אלה בגרונם של אלה והפייסבוק התמלא נאצות והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום, עמד צווינערשטינקער בצד וצפה במהומה בעיניו המלאות שיר.

"תגיד, צווינערשטינקער", הוא אמר לעצמו, "אתה בטוח שמה שעשינו משרת את האידיאולוגיה שלנו?".

"יהושע", הזדקף שוקי, "אני לא מתכוון להתנצל על זה".

כי יהושע (שוקי) צווינערשטינקער לעולם אינו מתנצל. גם בליל הסדר, כשחבריו קוראים את עשר המכות ומטיפים עם האצבע יין מהכוס, צווינערשטינקער שותה את היין בשלוק אחד יצירתי, ושאף אחד לא יטיף לו. הוא לא מצטער שהיה צריך ככה להחטיף למצרים, הוא כן מצטער שהוא לא היה שם כדי לייעץ במקביל גם למשה וגם לפרעה. אומרים שמשפחת צווינערשטינקער היא משפחה של יועצים מדורי דורות, שסב סבו הקדום היה אחיתופל, ושמייסד השושלת היה יועץ אסטרטגי שניסה לשכנע את משה רבנו לבטל את קורבן החטאת של הנשיאים והכהנים בנימוק שמנהיגים לעולם לא מתנצלים, המטרה מקדשת את האמצעים, כשחוטבים עצים ניתזים שבבים, ואידיאולוגיה היא בסך הכול מילה שאפשר לגייס לקמפיין. כמה חבל שמשה לא הקשיב לו. כמה טוב שהמנהיגים של ימינו כן.

תמונה משפחתית

אם גם אתם יוצאים לטיול בחול המועד (וברור שאתם יוצאים, למה מה תעשו עם הילדים בבית חמישה ימים), תעשו לעצמכם טובה ותשאירו את הטלפונים בבית, או לפחות במכונית. ולא, לא מהסיבות שאתם חושבים. נכון, יש את העניין הזה של להתנתק מהעולם הווירטואלי ולהתחבר לטבע האביבי הפורח והקודח (תמיד יש שרב בפסח). חשוב גם שכל המשפחה תבלה פעם אחת ביחד בלי שהילדים יתכתבו עם חבריהם האומללים שגם עליהם נגזר לצאת לטיול משפחתי עם הוריהם הזקנים ואחיהם המעצבנים, בלי שאבא יזפזפ בין אתרי החדשות והספורט, ובלי שאמא, שלא הספיקה להתקשר בערב החג ולהגיד חג שמח לדודה נחמה, תנסה לפייס אותה במשך כל המסלול של נחל יהודיה עליון. כן, זה חשוב, אבל זה לא העניין.

העניין הוא שבכל טלפון יש מצלמה, שגורמת לנו לצלם עד כדי איבוד צלמנו האנושי. כי ברגע שהמשפחה מגיעה לתחילת המסלול ויוצאת מהרכב, באותו רגע עוברת האם בין כולם ומפצירה בהם למרוח קרם הגנה, לחבוש כובעים, לשתות מים ולחייך יפה בזמן שהיא מצלמת אותם מ‑9,874 זוויות שונות.

"נו, אמא, לְמה?!", רוטנים הילדים מרוטי העצבים (הם רבו בדרך וכבר נמאס להם מהתפוצ'יפס).

"רק כמה תמונות", ממשיכה האם לצלם בצרורות, "שתהיה לנו מזכרת מהטיול".

"אפילו עוד לא התחלנו אותו", מוחה האב, וחוטף בתגובה צילום בקלוז-אפ מהצד הפחות מחמיא שלו.

אחרי הליכה ממושכת של חצי דקה קוראת להם האם לעצור, מעמידה אותם בשורה ומצלמת אותם על רקע הפריחה האביבית שגורמת לה להתעטש ולצלם עוד פעם, כי המצלמה זזה.

"חם לי", רוטן הילד הגדול, או הקטן, או כולם.

"לא לזוז!", מצווה האם, "להרים ידיים!".

"למה?".

"תמונה משפחתית".

"איך משפחתית אם את לא מצטלמת איתנו?", מנפנף האב בכובעו כדי ליצור קצת תנועה של אוויר, אבל כל מה שהוא מצליח לעשות זה רק מורת רוח. עכשיו, כדי שכולם ייכנסו לתמונה, צריך למצוא מישהו שיצלם אותם. יש המון מטיילים מסביב, אבל כולם עסוקים בלצלם את עצמם ולשלוח לכל העולם ואשתו, חמותו והדודה נחמה.

"לא נורא, נעשה סלפי", לא מאבדת האמא את עשתונותיה, הופכת את זווית הצילום ב‑180 מעלות ומעמידה את בני המשפחה בסדר עולה לפי גובה.

"נו אמא, תלחצי!", אומרים הילדים לאם את מה שלא אמרו לה מאז שהיא ילדה אותם. אבל היא לא לוחצת, כי עם כל הלחץ היא לא מצליחה לחלץ זווית טובה שתכניס את כולם לפריים, עד שהבת הגדולה מסננת "אוףףף", שולפת את הטלפון שלה, הולכת שלושה צעדים קדימה וצולפת סלפי מסולף לתפארת.

"רגע", אומרת אמה, "היינו עם הגב לשמש".

הם מסתובבים, מסתנוורים, מסתלפים. עכשיו לא רואים את הנוף. משפרים עמדות. מצלמים. יוצא מטושטש. זזים. מצלמים. אבא עוצם עיניים. חוטף צעקות. משפיל מבט. אומרים לו שירים את הראש. מחייכים. הטלפון מצלצל. משתיקים אותו. מחייכים. הוא שוב מצלצל. זורקים אותו לוואדי. הוא ממשיך לצלצל. לוקחים טלפון אחר. עומדים. מחייכים. מצלמים. לא יוצא משהו.

"אולי נצלם בהמשך הדרך?", מציע האב המותש, "חייבים להתקדם".

"מה האורך של המסלול?".

"חמישה קילומטרים".

"כמה הלכנו?".

"מאתיים מטר".

"אז נמשיך", אומרת האם, ועוצרת לצלם קוצים.

בגלל זה אסור לקחת טלפונים לטיול. נכון, לפעמים כן צריך טלפון, למשל אם נתקעים בנחל בחושך וצריך להתקשר לחילוץ. מצד שני, אם לא תיקחו טלפון לא תיתקעו בחושך. קחו מצלמה רגילה, ככה לפחות לא תבזבזו חצי מהזמן כדי למצוא קליטה ולשלוח את התמונות לדודה נחמה. עזבו אתכם, תשאירו את המכשירים מאחור. בלי טלפונים נהנים מהנוף, הולכים בנחת ומגיעים בדיוק בזמן. עם טלפונים, מסלול של שעתיים לוקח יומיים. מה שבהחלט יכול להסביר למה בני ישראל הסתובבו במדבר ארבעים שנה.

לתגובות: [email protected]