עין במר בוכה ולב שמח

מרים פרץ לערוץ 7: החסר הגדול מגיע דווקא ברגעי השמחה. נזכור את הנופלים שחסרים לנו בשולחן הסדר - ונחגוג.

אלירן אהרון , י"ג בניסן תשע"ח

מרים פרץ
מרים פרץ
צילום: ערוץ 20

מרים פרץ, "אם הבנים'', עדיין לא מעכלת את זכייתה בפרס ישראל על מפעל חיים.

"עד היום לא היה לי זמן לחשוב על הפרס", אומרת פרץ בראיון לערוץ 7 ומסבירה: "ביום שלישי, בי"א בניסן הייתה אזכרה לבני אלירז, שמונה שנים לנפילתו בעזה. מטבע הדברים הייתי עסוקה רק באזכרה של בני אלירז, וכשהגעתי להר הרצל ביום שלישי אנשים רבים חיכו לי ואמרו לי 'מזל טוב'.

'''אני מגיעה לקבר של הבן שלי ביום הכי קשה ו... מזל טוב וגם 'משתתפים בצערך'. זה הכי מתאר את התחושות, עין במר בוכה ולב שמח".

בדבריה מזכירה פרץ את הבכי והגעגוע על שני בניה ועל בעלה אליעזר, "החסר הגדול מגיע דווקא ברגעי השמחה, בחתונות הם שם, בשבת הם שם, בליל הסדר הם שם, כשהילדה של הבן התחילה ללכת, שם הוא חסר. זו ערבוביה גדולה, ואחריה אני גאה במדינת ישראל שהחליטה להדגיש את רוח המורשת היהודית. כי בלי הרוח אין עם. אם אין את האמונה בעם הזה ובארץ הזו, במקום שלנו פה, מה הטעם בכל הבניינים?".

פרץ מדגישה כי בעיניה הפרס לא ניתן לה כמי שאיבדה את שני ילדיה, "לפני כן הייתי אשת חינוך והסיפור של המורשת היהודית היה אחד מעקרונות חיי. חינכתי וניהלתי 22 שנה בית ספר ממלכתי שבו קבעתי שלא ייצא מכאן תלמיד שלא יכיר את מורשת עם ישראל. זו תהיה תכלית עבודתי. לא יהיה תלמיד שלא ידע מהי פרשת שבוע, מהו סידור ומה הם פרקי אבות שאינם שייכים למגזר אחד אלא לכל העם".

"בכך עסקתי כל חיי וכשנפלו הילדים המשכתי עם הרוח הזו וטבעתי בה את רוח הילדים, רוח ה'אחי', רוח אהבת עם ישראל, רוח החסד והנתינה, רוח הרעות ורוח של גאווה להיות בן לעם היהודי", אומרת פרץ ומספרת על שאלה ששאלה שלומית כלתה את בנה, אלירז: מה משמח אותך כשהייתה בטוחה שנישואיו עימה וילדיהם המשותפים הם שמשמחים אותו, אך הוא השיב 'מה שמשמח אותי זה שאני חלק מעם גדול'. בזה צריך לשמוח וזו הרוח, התחושה שאתה חלק מחולייה בשרשרת הדורות, אתה חלק מצעידת אברהם ואתה כאן בארץ הזו.

''על הארץ הזו אני מדברת עם חיילים, נוער ואזרחים, על הטוב, היופי שבה ועל המיוחדות שבעם שלנו. אני גאה בכך שמדינת ישראל החליטה לתת פרס לא רק לבניינים חומריים שהם חשובים, אלא לקומת הרוח, ויש לי חלק קטן בנגיעה בלבבות".

לדבריה הפרס שניתן לה הוא פרס המתחלק עם עם ישראל כולו, שכן זוהי רוחו של העם. "הפרס הזה הוא לאנשים שבחרו ובוחרים כל יום לחיות להמשיך ולקום משברים ולהחזיק את החיים ולתת להם משמעות. יש עם שהוא ראוי לו יותר מעם ישראל? קמנו מהשואה אודים מוצלים. יצאנו מהזוועה הכי גדולה ובנינו ארץ. היו הה רומאים והיו פה יוונים. תמיד כשהיינו בתהום הייתה לנו תקווה. זהו פרס לאוחזים בתקווה, למאמינים שמתוך השבר נוכל לקום ולבנות. לכל המאמינים בחיים, וזהו אופיו של העם".

מזכירה פרץ בדבריה כי בעם ישראל אין טוטאליות של שמחה, שהרי עם ישראל קובר חיילים צעירים ועם זאת ממשיך וחוגג, ועל כן הפרס שייך לכל אחד מחלקי העם שכן "כל אחד תרם את תרומתו לרוח העם".

באשר למבקשים לדכדך את רוח העם אומרת פרץ "אני מכירה את הרע, את הרוע, האסון והטרגדיה הגדולה של אם הקוברת את בניה. אומר להם, החליפו משקפיים ושנו את המבט. הטוב רב מכל הדברים המתוארים בפנינו כרע ותהום. יש רק תהום אחת שאני מכירה, המקום בו קברו את בניי. אני אומרת לאנשים דיבקו בטוב. חבל לבזבז את החיים על חיפוש ומציאת הלא טוב".

"אני יכולה לספר מסיפורי האישי, שבו בכל בוקר אני מניחה את ידי על המזוזה, כמו אמי במרוקו שהניחה יד על המזוזה ובלי לדעת לקרוא התפללה תפילה שעלתה לשמים על עם ישראל. אני מתפללת ומודה על מה שיש. אנשים לא רואים את ההרבה שיש, ילדים, בתים וחיים.

''מתי מתחילים להרגיש את החסר? כשמתחילים לאבד. אל תחכו לאיבוד. ראו את השמש המאירה, קמתם על הרגליים בבוקר ושתיתם קפה אימרו תודה על הניסים הקטנים שהקב"ה עושה לנו בכל יום ובכל דקה. מי שבוחר לראות רק את החושך אני מתפללת עליו שיפקח את עיניו כמו שפקח את עיניה של הגר שראתה את המים, שיפקח את עיניהם לטוב".

לקראת הכניסה המתקרבת של חג החירות נזכרת מרים פרץ כי אלירז ז"ל נפל בשבת הגדול, "יומיים אחר כך ישבנו לשולחן הסדר. זה היה סדר נורא, אבל ישבנו, היה שולחן ערוך. מי ערך אותו ואם אכלנו או לא אני לא זוכרת. אני רק זוכרת שכל משפט בהגדה נשמע כאילו הוא נכתב עלינו, והיא שעמדה לאבותינו, בימים ההם, ושבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו ואנחנו אומרים שזהו הדור של אלירז, והיה הדור של אוריאל והיו המכבים, ואנחנו מתקדמים אל 'בדמייך חיי' ורואים על שולחן הסדר אל דמו של אלירז.

קוברים אותו ואנחנו חוגגים את ליל הסדר, והילדים שלו קטנים, הילד הגדול בן שש והקטנה בת חודשיים והילדים שרים מה נשתנה הלילה הזה והם לא יודעים שמכאן ואילך הם יתומים. זה היה ליל סדר קשה , אבל בסופו היה הלל, ובהלל מן המיצר קראתי יה. הרגשתי שאני במיצר, לא קרה לי נס, לא נחצה לי הים, טבעתי בים של כאב וקראתי יה, ואחר כך יש 'לא אמות כי אחיה ואספר מעשה יה', אנחנו ממשיכים".

"עברו שמונה שנים ובמשך השנים האלה לא יכולנו להיות בבית. היה קשה ואנחנו חוזרים לשולחן סדר עם אותם אנשים שהיו איתנו באותו ליל סדר, עם רבקה וזמביש חבר, משפחה שלנו, עם יהודה איש שלום שספד לאלירז, חברו, עם החברים הטובים והילדים הסדר יהיה שונה, הבית מלא פרחים, יש כבר שירה ואוכל ונשיר ונזכור ונדע שאלירז ואוריאל הם דור ההמשך של היוצאים ממצרים.

''על מה הם נפלו? על להיות בני חורין. יש מחיר להיות בני חורין. המאבק עדיין לא תם, והפעם בליל הסדר גם נתפלל ונבקש מהקב"ה שיתן לנו אפשרות לחגוג ליל סדר בשמחה. הוא עשה כבר נס גדול בכך שאחרי שמונה שנים אנחנו יכולים לשבת ולצחוק והילדים יספרו בדיחות על פרס ישראל כפי שסיפרו בדיחות על כך שהדלקתי את המשואה. נזכור את כל הנופלים שחסרים לנו בשולחן, אבל נחגוג".