הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש

מאיר אינדור מספר על חברו עודד בן דוד שנפל במהלך טיול בהרי הגלבוע וקורא לרשויות למצוא פתרונות שיצמצמו את הסכנות בשבילי ישראל.

מאיר אינדור , י"ד בניסן תשע"ח

אזור הנפילה
אזור הנפילה
צילום: נתן אנגלסמן

השבוע נפל חברי, חובב טיולים רגליים, ב"עמק הנעלם" בהרי הגלבוע. האיש הוא מקצוען בהליכה בשבילי הארץ.

עודד בן דוד, למשפחת בן דוד, הידועה בציונות הדתית בהיותה משפחה מעורבת ותורמת בקהילה. עודד מאושפז כעת וייאלץ לעבור תהליך החלמה ושיקום. הוא בהכרה וצריך להתגבר על שברים בגופו לאחר שניצל בנס, הוא עדיין זקוק לתפילותיכם - עודד בנימין בן שיפרה.

אני רוצה לפתוח פה דיון בסוגיית הטיולים. אבל לפני כן, הנה הקטע מתוך תיאור הנפילה של חבריו בחוג המטיילים בשבילי ישראל.

"עודד החליק. ירדנו במקום תלול מאד והיה צריך משנה זהירות. הוא החליק ונפל 20 מטרים. בדרך הנפילה הייתה צמחיה וזה בלם אותו קצת, היה חשש גדול. היינו למטה בסוף המסלול שמענו צעקות מחרידות מלמעלה ולא הבנו.

מ. הזמין משטרה וחילוץ ודרכם הגיע מסוק. בגלל המיקום שהיה צמוד לקירות התלולים שסיכנו את המסוקים הביאו מסוק גדול יותר עם כבל ארוך. וזה לקח כמעט שעתיים. באותו זמן אחד מאיתנו רופא חבש אותו. כשהגיע המסוק ארזו אותו, חיברו לאלונקה, היסעור העלה אותו עם כבל 50 מטרים וטסו לבית חולים.

הנה הדילמה שלי. יותר מידיי אסונות מתרחשים בטיולים. בסיורים מקצועיים ובטיולי חובבים. בחופשה הקרובה, ברחבי הארץ יטיילו מאות אלפי משפחות עם ילדים קטנים במסלולים מוכרים מסומנים של החברה להגנת הטבע ורשות שמורות הטבע.

חלקם נעים על שפת מצוקים ולעיתים תהומות. הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש. לעצור ולבדוק את סגנון הטיולים בפרמטרים נוספים לאהבת הארץ, ושמחת החג , שמירת הכושר והשקיקה לטבע. אני כותב זאת גם מפני שאני עצמי נפלתי בסיור, מטראסה שהתמוטטה ונזקקתי לטיפול ממושך לאחר שבר מסובך ברגלי. ואולי גם מפני שחברי הטוב יהודה חזני נהרג בנחל אוג כשנפל משביל מסומן אל תהום-לא עמוקה במיוחד - כתוצאה מדריכה על אבן שהתמוטטה.

כמה קטן עולמנו. הוא למד באותה כיתה עם עודד בן דוד שנפצע השבוע. 10 שנים אחר כך נהרג בנו של חזני, זאביק, בנסיבות דומות במדבר יהודה.

אני ממשיך לטייל ברחבי הארץ עם בני משפחתי. חתני אנשי סיירות ובנותיי טיילות מושבעות. רעייתי "שביליסטית" - ב"שביל ישראל". פוגש בדרך את חבריהם עם משפחות צעירות כמותם מטיילים.

מגילי הבוגר שבו החיים עצמם חשובים, אני משקיף עליהם ועל נכדיי ושואל: האם שבילים מסומנים שנמצאים על 'סכינים' עם מתלולים בגובה של 200 מטר עדיין נכון להוביל בהם ילדים או אפילו בוגרים מנוסים? אני כבר רואה את חבריי מחוגי הסיירים המושבעים משיבים: מה אתה רוצה לעצור את הרוח של אהבת הארץ?

התשובה היא לא לעצור, אבל לבדוק מחדש את רמת הסיכונים. כשם שלא יעלה על הדעת להעלות כיתה לגג עם שלוש קומות שאין בו מעקה כך אין להוביל כיתות בתי ספר אל שפת מצוקים או לנוע בשבילים שרוחבם 40 סנטימטר בצמוד לתהום של 200 באזור מדבר יהודה.

מה הפתרון?

א. לעשות מעקות במקומות מסוכנים ובכל הארץ, מבצע לאומי של בניית מעקות, יש כבר כאלה אבל בשבילים מועטים.

ב. לסמן שבילים על פי דרגות קושי וסיכון.

ג. להחדיר תודעה של זהירות יתרה "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" בדגש על 'מאוד'!

מי יהיה אחראי על המבצע?

תפקידה של המדינה לעשות זאת. כשם שבעל בית צריך לעשות מעקה על גג ביתו, כך בעל הבית הלאומי'- המדינה, צריכה לעשות זאת, גם מבחינה הלכתית.

אמנם, חברי הגנת הטבע הקנאים לנופי בראשית ייצאו נגד הפגיעה בנוף אבל, המחסומים בפני נפילה יכולים להיות משולבים עם הנוף עשויים מעץ ומעוצבים. כך או כך, פגיעה בנוף, מזערית, מול שמירת חיי אדם, היא ראויה. שנאמר: וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם.