אז איפה היה הקב"ה בשואה?

שאלת האמונה באל התחזקה לאחר השואה והיא נמשכת עד היום. הרב חגי לונדין קובע: זו אינה שאלה פילוסופית אלא שאלת מצוקה קיומית.

שמעון כהן , כ"ו בניסן תשע"ח

אופטימיות. הרב לונדין
אופטימיות. הרב לונדין
צילום: קהלים



טוען....

נדמה שבכל שנה עולה סביב יום הזיכרון לשואה ולגבורה שאלת נוכחותו של האל בימים השחורים ההם.

על השאלה שהיחס אליה חורג הרבה מעבר לסמינריונים של תנועות נוער ולשיעורי אמונה בבתי המדרש, שוחחנו עם הרב חגי לונדין, חבר ארגון 'קהלים', ראש בית המדרש בקריה האקדמית אונו ודיקן הסטודנטים במכללת 'חמדת הדרום'.

בראשית השיחה עמו נשאל הרב לונדין אם אכן מעסיקה שאלה זו את הצעירים כיום או שמאמ מדובר בשאלה שאינה אלא תירוץ לפריקת עול. "אני לא חושב שהנושא תופס את אותו נפח כמו בשנים קודמות, לפני שלושים או ארבעים שנה כשאסון השואה היה נוכח באופן קיומי. היום הצעירים יודעים ומעלים את השאלות, אבל זו לא נקודת הדילמה האמונית".

באשר לשאלה עצמה אומר הרב לונדין כי כאשר נשאלת שאלה זו המענה הוא בדרך כלל סביב העיקרון לפיו לא ניתן להבין את דרכיו הגבוהות של האלוה שלא הבטיח לעשות רק את הטוב בעינינו. "תשובה בסגנון הזה אינה מספקת, לא בגלל שהיא לא נכונה. מבחינה פילוסופית אנחנו אכן לא יכולים להבין את כל הנהגת הבורא בעולם, אבל השאלה הזו אינה נובעת מפילוסופיה אלא היא נובעת ממצוקה קיומית. היו עוד אסונות ועדיין ישנם אסונות שאנחנו לא מבינים אותם. השאלה על האלוה בשואה מביעה את היאוש של האנושות לאחר השואה".

לדברי הרב לונדין כדי להבין את הדברים יש להכיר את הרקע שקדם לשואה. "השואה התחוללה לכאורה בשיא פריחת התרבות המערבית. הייתה אז תחושה שהאנושות מצליחה בשכלה, במוסרה ובמאמציה האנושיים להגיע לעולם טוב יותר, ומלב התרבות המערבית הפורחת הגיעה השואה, ומאז הגיעה ופרחה תחושת הייאוש והתפיסות הפוסט-מודרניות שמובילות לתחושה שהרוע שולט בעולם, ש'הנצח הוא רק אפר ואבק', לכאורה כל מה שנעשה יסתיים באבדון, וכאן נעוצה התשובה. איפה היה אלוהים בשואה אינה שאלה פילוסופית אלא רגשית-חווייתית, האם אנחנו מאמינים שבעולם הזה יש טוב, למרות האסונות הכבדים שעם ישראל חווה ולמרות הקשיים שאנחנו חווים גם כיום. למרות כל זאת אנחנו רואים שהעולם מתקדם ונהיה טוב יותר. אנחנו רואים את הפריחה הכלכלית, המוסרית והרוחנית וכאן אנחנו רואים את הקב"ה בעולם. העולם הולך ונהיה טוב יותר ואת זה אנשים מחפשים".

על קביעות אלה נשאל הרב לונדין אם יתכן והראיה הצעירה כיום היא יותר אוניברסאלית ולכן רואה את מצוקת הרעבים באפריקה ואת מעשי הטבח בסוריה ואינה מסתפקת בטוב שבו מצוי העם היהודי ומדינת ישראל.

על כך הוא משיב וקובע כי המבט המוביל לשאלה אינו מבט מדויק על המציאות. "ברור שיש דברים לא טובים בעולם ברמה הכללית וברמה האישית, אבל במבט של מקרו המציאות הולכת אל מציאות טובה יותר. תוחלת החיים הגדלה מלמדת על כך, משלושים או ארבעים שנה לשבעים או שמונים שנה, ואסור שנקודות החושך יחשיכו את השמש הגדולה. העולם הולך ומתקדם, גם בממד האישי רוב החיים טובים והרוע הוא הזניח, וזה המבט האמוני שתורת ישראל מחנכת את האדם. זו גם התחושה של רוב בני האדם בעולם ובמדינת ישראל".

"אני מזהה אצל בני הנוער את המבט האופטימי. הרעב והרוע בעולם מעסיק ומטריד, אבל זה לא מוקד החיים. הנצח הוא לא רק אפר ואבק, אלא הנצח הוא ירושלים, הנצח הוא התקווה והאמונה והעולם הולך ונהיה טוב יותר, ומתוך כך אנחנו מתנחמים".

את דבריו חותם הרב לונדין באיזכור מאמרו של הרב צבי יהודה קוק ב'לנתיבות ישראל', מאמר 'ממנה ייוושע' שהעיקרון בו הוא שמתוך הקושי התשועה תבוא, "אסור לכפור בטובה כשהמציאות הולכת וגדלה יותר ויותר וזה נותן את הפרופורציה לכאבים שעברנו, עוברים ואולי גם נעבור בעתיד".