כיצד לספר לילדים על השואה?

ילדים בגיל הרך נחשפים ביום הזיכרון לשואה למראות קשים ועדויות מזעזעות. האם לגונן עליהם? האם ניתן בכלל? ואיך? מיכל דליות משיבה.

שמעון כהן , כ"ו בניסן תשע"ח

מיכל דליות
מיכל דליות
יח"צ



טוען....

בכל השנה אנחנו שומרים על ילדינו בגיל הרך מכל ידיעה חדשותית שתרעיד את עולמם השלו, והנה מגיע יום הזיכרון לשואה ולגבורה ולאחריו יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ובעל כורחם וכורחנו הם נחשפים לכל הצער והאבל והרוע. איך מתווכים להם את הימים הללו?

מיכל דליות, "סופר נני", מתייחסת לסוגיה זו ביומן ערוץ 7, אך כבר בפתח הדברים אינה מקבלת את הקביעה לפיה אנחנו אכן מגוננים על הילדים מאירועים קשים, ולראיה היא מציגה את חגי ישראל, החל מגזירות המן שביקש להשמידנו ותליית בניו, דרך מלחמות המכבים והיוונים ועד למכות מצרים וטביעת חייליו של פרעה בים סוף.

עם זאת היא קובעת כי "מה שעושה את ההבדל הוא שלסיפור הזוועות הנוראי של השואה אנחנו מחוברים רגשית ולכן גם לנו זה מאוד קשה. את שאר הסיפורים אנחנו מעבירים כסיפורי 'היה היה' ולכן זה לא עובר לילדים עם ביעותים וחלומות בלילה. סיפור השואה הוא סיפור קרוב מבחינת השנים ולכן אנחנו מסובכים עם עצמנו בשאלה של איך להגיד וכמה להגיד. יש תמונות שהופכות לנו את הבטן".

ולשאלת התיווך הנכון של האירועים הקשים לגיל הרך, אומרת דליות: "אנחנו פועלים בהתאמה לגיל. עד גיל שלוש וחצי ארבע אין מה לספר. כשיש צפירה בגן שלוש לא נכנסים לפרטים. הם לא מבינים את המשמעות של מוות וסבל. אין להם יכולת לקלוט את הדברים המופשטים הללו. מגיל ארבע בגן טרום חובה מתחילים לספר להם על השואה: היה היה איש מאוד רשע שרצה להרוג המון אנשים, להשתלט על הרבה מדינות וגם רצה להרוג את כל היהודים. הסיפור הזה יכול לשמש גם כבסיס לסיפור התקומה".

דליות מספרת על אב שסיפר לילדו על היטלר האיש הרע שהרג בגז ובתומו שאל הבן אם מדובר בגז כמו הגז שיש בקוקה קולה... "ילדים לא מסוגלים לקלוט את הסיפור הזה ולכן צריך למדוד מה אומרים להם".

"הסיפור צריך להיות מסופר כסיפור, לא להפסיק לספר, לספר שלא רק לנו היה האסון הזה אבל בעיקר לנו ולהיות ערוכים לשאלות כמו 'האם זה יכול לקרות גם לנו?' והתשובה היא 'לא. דבר כזה לא יכול לקרות פעם שניה. לא היו אז טלפונים וווטסאפ. היום כולם ידעו על זה, וזה לא יקרה שוב'. צריך לספר את האמת אבל להכניס משפטים שנוסכים ביטחון. אם לא כך זה יהיה זוועות וביעותים בלילה".

ואם במקרה הילד שמע גם על הרג חצי מיליון סורים גם בתקופת הטלפון והווטסאפ? במקרה כזה, אומרת דליות, יש להסביר לו על ההיערכות של ארה"ב ובנות בריתה להתקפה ולהעניק לילד תשובה המעניקה לו ביטחון ומרגיעה, "לא צריך לספר להם שזה נמשך כבר שנים. להגיד להם את האמת ולשקר להם במצח נחושה באותו משפט... אין ברירה. אנחנו רוצים להגן על הילדים".

ומה באשר לטענה לפיה עדיף שההורה יחשוף את ילדו לפרטי האירועים הקשים ובכך למנוע ממנו חשיפה לאותם פרטים דרך ילדים אחרים, אולי מעט גדולים ממנו בגן הילדים או בחצר המשחקים? "אם הם ישמעו מהילד הגדול אני מקווה שהוא יבוא ויספר לי ואדע להתמודד עם זה, אזכיר לו שמדובר בסך הכול בילד בגיל 10 וגם הוא לא מדייק".

"להגן באופן מוחלט אי אפשר, ולכן אני רוצה למנן את זה", אומרת דליות ובאשר לגילאים בהם ילדים חשופים למדיות השונות ודרכן לסרטים הקשים, לתמונות הכואבות ולעדויות הנוראות היא אומרת כי נכון לחסוך מהם את הצפייה באמצעי התקשורת, "לומר לילד שאלו תמונות קשות. זה קורה בהרבה מקומות בעולם אבל אצלנו היום זה לא יקרה, כי יש לנו צבא חזק ונוכל להילחם".

"מבוגרים בוכים מול הטלוויזיה ביום השואה וביום הזיכרון לחללי צה"ל. ביומיים האלה אני יושבת בבית ובוכה בגלל הסיפורים והתמונות, והילדים שלי גדלו בתוך המציאות הזו", מספרת דליות על עצמה, וכשהיא נשאלת אם המציאות בה אימא, המשען הבטוח של כל ימות השנה, קורסת ובוכה מה קורה, היא משיבה: "אני לא קורסת. אני בוכה. אני לא מתפרקת ולא צורחת ונשכבת על הרצפה, אלא בוכה עם טישו. זה מכניס לי ממד אנושי. זה יופי של מודל של הפגנת רגשות. גם אימא שחזקה בכל השנה מפגינה רגשות יומיים בשנה שבהם יש דברים שמעציבים אותה. אימא שלי רגישה ואכפת לה ובעיניי זה מצוין. זה לא להישבר, אלא להפגין רגשות".