התנגדות לנאצים: לא רק עם אקדח ורימון

התנגדות רוחנית ומעשית לנאצים לא הייתה בהכרח מלווה במאבק מזוין. לפעמים קיום מצוות ואפילו שיתוף הפעולה היה חלק מהמאבק היהודי.

שמעון כהן , כ"ו בניסן תשע"ח

מתוך תערוכה ב'יד ושם'
מתוך תערוכה ב'יד ושם'
צילום: מרים אלסטר, פלאש 90



טוען....

בדרכים רבות באה לידי ביטוי התנגדותם של היהודים למעללי הנאצים בהם, וביומן ערוץ 7 שוחחנו עם הרב ד"ר אמיר משיח, מרצה באוניברסיטת אריאל, רב בקהילת צעירי כפר גנים ג' בפתח תקווה, על כמה דוגמאות לסוגי מאבק שכאלה, ומסתבר שהיו התנגדויות שלכאורה נראות מנוגדות אבל המגמה היא אחת.

"כשמדברים על התנגדות חושבים מיידית על אקדחים, רימוני יד ובקבוקי מולוטוב", פותח הרב משיח ומציין כי גם קביעת התאריך של יום הזיכרון לשואה ולגבורה בתאריך המיוחס ליום פתיחת מרד גטו ורשה – תאריך לא מדויק, אך קרוב למדויק – השאיפה הייתה להציג את גבורת המאבק המזוין, וכך גם בעצם הוספת המונח 'והגבורה' לשמו של היום. כל זאת "כדי שלא לדבר על הליכה כצאן לטבח".

לעומת גישה זו מציע לנו הרב ד"ר משיח לשקול ולבחון מהי התנגדות, והוא משיב "התנגדות היא גם מזוינת, אבל לא רק. התנגדות היא כל מה שמתנגד לרצון הנאצים, במקרה זה, והרצון הזה הוא השמדת היהודים, כך שכל מעשה שיתנגד לכך הוא חלק מההתנגדות, מסירוב פקודה ועד שיתוף פעולה".

על שיתוף פעולה כאקט של התנגדות מסביר הרב משיח כי "אם הנאצי רוצה להרוג אותי, אעשה הכול כדי לא לתת לו סיבה לעשות זאת. אם אעבוד במפעל טוב לא תהיה לו סיבה לכך". דוגמא לגישה זו מוצא הרב משיח בדמותו ובעמדותיו של הרב יצחק ניסנבויים מגדולי הציונות הדתית, מיסד הפועל המזרחי בפולין, ש"בא עם רעיון חדש. כולנו מכירים את המושג של קידוש ה' כמושג שנולד סביב מסעות הצלב. זה היה קידוש ה' במוות, כאשר אני מעדיף למות כיהודי ולא לחיות כגוי. הרב ניסנבויים אמר שקידוש ה' הוא בחיים ולא רק במוות. אשתף פעולה עם הנאצי כדי לא לתת לו סיבה לעשות להרוג אותי".

בדבריו מדגיש הרב משיח כי בעיני הנוקטים בשיטה זו מדובר בצורת התנגדות שהצילה את חייהם של יהודים רבים, שכן בסופו של יום כל מקום שירו בו בנאצים הושמד על ידיהם, גם אם מאוחר יותר. "מי שאחז בדרך ההתנגדות הזו, קידוש ה' בחיים, יטען שהייתה בכך הצלה גדולה".

ואולי, שאלנו את הרב משיח, הסיבה המקורית והעיקרית לנקיטה בדרך זו היא הרצון לחיות ולאו דווקא השאיפה לבטא התנגדות מול הנאצים. הרב משיח סבור שאכן "הנטיה האינטואיטיבית היא לחיות, אבל אנשים כמו הרב ניסנבויים ניסו לתת לדברים המשגה תיאולוגית-הלכתית-דתית להצדקת המעשה. זה היה משכנע יהודים דתיים ובמידה רבה גרם לאנשים שלא לאחוז בנשק".

עוד שאלנו כיצד התמודדו אותם יהודים שסברו שבחירתם בדרך זו היא ההתנגדות שהותירה אותם בחיים, כאשר הגיעו לארץ ישראל ופגשו את הצבר שהאשים אותם בכך שדרך זו הייתה למעשה הליכה כצאן לטבח?

הרב משיח משיב וקובע כי כיום ברור וידוע ש"הסיפור של צאן לטבח היה בוודאי לא נכון", ועם זאת הוא מסביר ש"יש כמה גורמים שהביאו להולדת המושג הזה ולתחושה הקשה שליוותה את הניצולים עשרות שנים".

על הסיבות להולדת מושג ה'כצאן לטבח' הוא מפרט: "היו חוקרי שואה, ובראשם ראול הילברג, שטענו שהיהודים הלכו כצאן לטבח כמחקר אקדמי, והיה נוח לקבל זאת. זה התאים לאתוס הציוני של תחילת המדינה. בעיני הצברים אנחנו כבר לא יהודים גלותיים שקוראים תהילים ומסתפקים בכך, אלא יש לנו אופי וצבא. אנחנו כבר לא אנשי מגננה אלא בעלי אופי התקפי". גישה זו שמתייגת את העולים והניצולים כבעלי אופי גלותי ומתגונן השתלבה היטב עם הגישה האקדמית שהוצגה על ידי הילברג ודומיו.

סיבה נוספת "היא הניצולים עצמם שהרגישו רגשי אשמה קשים בגלל מה שקרה להם ובגלל שהם זכו להינצל אחד מעיר ושניים ממשפחה. רגשי אשמה על כך שזכיתי להינצל ולא אחרים אכלו בליבותיהם, והדבר הביא אותם לשתיקה ולתחושת 'היינו צאן לטבח'". לדבריו עד היום כאשר הוא מציג בהרצאות את הניתוח הרואה בשיתוף הפעולה אקט של התנגדות הוא שומע התקוממות מצידם של ניצולי שואה שמתקשים לראות בעצמם מי שעשו מעשה שהביא להצלתם בעוד חבריהם וקרוביהם נרצחו ונותרו מאחור.

בדבריו מציין הרב משיח כי "קידוש ה' בחיים של הרב ניסנבויים בא במקביל לקידוש ה' במלחמה, של הרב מנחם זמבה זצ"ל שנרצח בגטו ורשה, תלמיד חכם ענק, מגדולי התורה בפולין חבר אגודת ישראל, שכאשר רצו לפתוח במרד גטו ורשה, העולם הדתי פנה אליו כדי לשמוע את עמדת התורה בעניין הזה, והוא פוסק שצריך להשתתף במרד, כי הגיע הזמן לקדש את ה' בכך שנראה שאנחנו יודעים להילחם. הרב זמבה הגדיר את קידוש ה' במלחמה".

על דרכי התנגדות נוספות, ובעיקר בממד הרוחני, אומר הרב משיח: "השואה הביאה לגילויי גבורה רוחניים בלתי נתפסים בעיני אדם בן חורין שחי במדינה עצמאית ושירת בצבא. אנשים מסרו נפשם כדי לקיים תורה ומצוות. אם הנאצי אוסר הנחת תפילין או אכילת מצה הרי שמי שעשה זאת שילם מיידית בבגזר דין מוות. יש אמירה מדהימה שנאמרה אז 'לא נוצרתי לעבוד את הגרמנים אלא כדי לעבוד את בוראי וזה כל חפצי', אם המשמעות היא שאני מת אז אני מת, אבל משימת חיי היא לעבוד את ה' ואם צריך אשלם על כך בחיי. יש לנו עדויות על אנשים שצמו בכיפור, השתדלו לא לעבוד בשבת, אכלו מצות בפסח, למדו תורה במחתרת ויש עדות על רב שישב בסוכה. כל אחד מאלה אם היה נתפס היה נרצח מיידית".

על מקרים אלה של קידוש ה' רוחני מעלה הרב משיח את השאלה מדוע בכלל עשו מקדשי ה' את המעשים הללו, שהרי אין מדובר ב'יהרג ולא יעבור'? "שמא תאמר שזו שעת השמד שבה מוסרים את הנפש גם על צבע שרוכי הנעליים? הרי הדבר האחרון שעניין את הנאצים זה לעקור את תורת ישראל. אותם עניין לעקור את העם, והם הרגו את כולם צדיקים וכופרים. זו הייתה שעת שמד על הגוף ולא על הדת, אבל אנשים מסרו את הנפש מתוך הגישה של 'לכך נוצרנו', ולכן ההתנגדות הזו והסירוב להפסקת הפולחנים היהודיים הייתה התנגדות רוחנית אדירה, לא החזיקו בנשק ולא זרקו בקבוקי מולוטוב, אלא מלמלו תפילה, הניחו תפילין וכו'. זו התנגדות מופלאה שצריך לקחת מהם דוגמא ומופת, ולעשות את הדברים לפחות כפי שהם עשו זאת".