בשבע מהדורה דיגיטלית

עניין אישי: והפעם עם שלום קלנר

בן 81, תושב הוד השרון, נשוי למרים ואב לשלושה. ניצול שואה, אדריכל ופסל אומנות יהודית-ישראלית

רבקי גולדפינגר , כ"ז בניסן תשע"ח

שלום קלנר
שלום קלנר
צילום: מירי שמעונוביץ

התחלה/ לפני 81 שנים למשפחה של שלושה ילדים. "חייתי בפולין במשפחה דתית ציונית. הוריי דיברו עברית שוטפת".

עיירה יהודית/ נולד וגדל בעיירה קטנה בשם טומושוב לובלסקי בפלך לובלין שבפולין. "בעיירה חיו כ‑12,000 תושבים, רובם יהודים. האופי של המקום היה יהודי".

שורשים/ "סבא גדליה, מצד אמא, ישב כל ימיו ליד התנור-חימום ולמד תורה. סבא מצד אבא, מאיר הובר, היה גבאי בבית הכנסת המרכזי בעיירה. הדמות שלו, העיניים המאירות והלחיים המצומקות - עדיין לנגד עיניי".

שם כיסוי/ "הרבה שנים תהיתי כיצד שם משפחתי קלנר, אם לסבא מצד אבא קראו בכלל הובר. התשובה הגיעה מאוחר יותר כשסופר איך כשאבא שלי הגיע לגיל גיוס לצבא הפולני הוא ברח וחי אצל הדודה. שם נרשם בשם בדוי כיצחק קלנר, ומאז קלנר הפך לשם המשפחה שלנו".

המלחמה פרצה/ בפולין עסקו הוריו במסחר נעליים. עם תחילתה של מלחמת העולם השנייה, והוא ילד קטן בן שנתיים, הגרמנים הפציצו את אזור מגוריהם והתקרבו לבתיהם. "אבא הבין שחייבים לברוח ומהר".

בורחים/ המשפחה השאירה מאחור את רכושה ונסה ללבוב. "מסביב היו המון פליטים יהודים והייתה מצוקה גדולה. משם נסענו ברכבות צפונה לסיביר ושהינו במחנות עבודה. סבלנו מקור מקפיא ומצוקת רעב וחולי. בסוף הגענו לקזחסטן. זו הייתה מלחמת הישרדות לא פשוטה".

חוזרים/ לאחר שנות המלחמה שבו לעיירה ואז התבררה הטרגדיה. "גילינו שלא נותר זכר מהקהילה היהודית הענפה. עברנו ללודז'". שם למד בבית ספר יהודי שהוקם, ובמקביל למד אומנות וציור בסטודיו של האומן אלכסנדר בוגן. "האהבה לאומנות הייתה כבר אז".

ארצה עלינו/ לארץ עלו בשנת 1950. "בהזדמנות הראשונה שפולין פתחה את הגבולות ארזנו את עצמנו משם. היה לנו ברור שאנחנו עולים רק לארץ ישראל". הם הגיעו היישר לחיפה ומשם למחנה שער העלייה. "אחרי חודש וחצי התפנו מקומות במחנה עתלית ועברנו".

צריף משותף/ ההתחלה לא הייתה קלה. "גרנו בצריף ארוך ששיכנו בו כחמישים איש יחד. הציבו מיטות ברזל בטור לאורך הצריף. בין משפחה למשפחה תלינו שמיכות להפרדה. אוכל קיבלנו בסירים בחדר האוכל לפי מספר הנפשות למשפחה".

חלף עם הרוח/ כשהוקמה מעברה חדשה דרומית לחיפה בשם מחנה דוד, הם הועברו לשם. "קיבלנו חדר משלנו בצריף". חורף של שנת 1951 היה סוער במיוחד. "רוחות העיפו צריפים. אנשים נותרו ללא קורת גג. אבא ואני מתחנו חוטי ברזל וקיבענו ביתדות את הצריף, שלא יעוף ברוח".

אבא /יצחק (איצ'ה) קלנר ז"ל. "כל חייו דאג לפרנסה שלנו. תמיד היה עם מסירות גדולה ואהבה עצומה למשפחה. בריאותו נפגעה מהעבודה בברוסקאות (עיבוד עורות) במחנה בסיביר. מאז אבא היה חולה כל הזמן. תמיד בטיפולים רפואיים. לצערי הוא גם נפטר צעיר".

זיכרון נעים/ "אני זוכר את עצמי כילד קם מוקדם בבוקר עם אבא, ובגלל שהיה חולה ולא היה מסוגל ללכת לבית הכנסת היינו מתפללים יחד בבית. היינו מניחים תפילין ומתפללים זה לצד זה. אלו היו רגעים קסומים בשבילי".

אמא/ הניה חנה קלנר ז"ל. "מלאת דאגה לאבא, חיפשה בשבילו תרופות ורק איך אפשר להקל. כשאבא נפטר עול הפרנסה נפל עליה. הייתה נוסעת בשתיים בלילה לשוק העופות של תנובה בחיפה ומכרה את העופות למשפחות במעברה".

שמח בחלקו/ "השתדלתי לסייע לפרנסת הבית. הייתי בן 13 כשלקחתי במו ידיי עופות חיים וצעדתי איתם לבית השוחט. הייתה תקופה שנסעתי בשעה שלוש לפנות בוקר להביא פחים של 20 ליטר נפט, ובמהלך היום הייתי עובר בין האוהלים ומוכר נפט בליטרים. לא היה לנו קל, אבל למרות הכול היינו בית שמח".

עבודת כפיים/ הוא למד בבית ספר מקצועי. "רציתי ללמוד בתיכון ולהתעסק בציור ופיסול, אבל אמא אמרה שאין בזה פרנסה אז הלכתי ללמוד מקצוע. כנער הייתי עובד בחופש הגדול במוסכים. הייתי חוזר הביתה שחור ומלוכלך מגריז ושמן".

אובדן/ בצבא התגייס לחיל השריון. במהלך השירות נפטר אביו ממחלתו והוא בן 47 בלבד. "זאת הייתה תקופה כואבת בחיי". כשהשתחרר עבד לפרנסתו כמסגר ורתך אך המשיכה לאומנות לא פסקה.

ללמוד מקצוע/ כשהביע את רצונו ללמוד אומנות אמו פסקה: 'באומנות - אין פרנסה. לך תלמד מקצוע'. לכן בחר במקצוע קרוב יחסית – אדריכלות, וטס ללימודים באוניברסיטה בקליפורניה.

מתחיל מאפס/ "הגעתי רק עם 250 דולר בכיס ועם חלום שרציתי להגשים". בעקבות כך נאלץ במקביל ללימודיו לעבוד בעבודות מזדמנות כדי לממן את שכר הלימוד ולפרנס את עצמו.

העבודה הראשונה/ עם תום לימודיו התבקש על ידי קהילה יהודית במרכז קליפורניה לתכנן בית כנסת. "שילבתי שם את האומנות שבי. יצרתי מנורה גדולה, נר תמיד, את הדלתות גילפתי. יצא נהדר". לאחר שבע שנים שב לארץ, פתח משרד אדריכלות משגשג ונישא למרים.

החצי השני/ מרים. "אנחנו ביחד כבר 47 שנים". מרים הייתה כל השנים עקרת בית מסורה למשפחה. "זכינו לגדל משפחה טובה וילדים נהדרים".

הנחת/ שלושה, "הם הגאווה שלי". הבן הבכור יצחק (46), "נקרא על שם אבי. הוא אדריכל ועובד איתי", הבת השנייה תמר (42) והקטנה אסנת (37). "בורכתי, כולם מוכשרים וטובים".

נשארים בארץ/ "הנחת שלי היא שהילדים שלי בנו את החיים שלהם כאן בארץ. וגם אם הם נוסעים לחו"ל לצורכי עבודה - ברור להם שכאן המקום שלהם".

אומנות עם משמעות/ לצד עבודתו כאדריכל עסק תמיד בפיסול וגילוף בעץ ושאב את השראתו מהמסורת היהודית ומהיסטוריה של עם ישראל. "בכל שעה פנויה הייתי יורד למרתף, יושב ויוצר. הקו המנחה אותי בעבודתי האומנותית הוא שהיצירה תהיה עם משמעות".

מחובר לשורשים/ "ביצירה באים לידי ביטוי הילדות שלי, עולם הערכים שינקתי, השורשים שלנו כעם. במלוא הצניעות אומר שיש כמה וכמה עבודות שלי שהן לדעתי מונומנטליות ובעלות חשיבות לאומית".

זועק למה/ דוגמה בולטת ליצירתו היא יד עטורה בתפילין. "על רצועות היד שפונה כלפי מעלה גילפתי את ברית בין הבתרים. העבודה הזאת מקפלת בחובה את ההיסטוריה הפרטית שלי כניצול שואה ושל העם שלנו. זאת זעקה".

יצירה מהלב/ "היצירה שואבת ממני המון אנרגיות. במהלך היצירה אני יושב ובוכה. יש יצירות שמוציאות ממני הרבה רגשות וזה לא קל, אבל יש כאן אמירה שנובעת מבפנים ומסר עוצמתי של המשכיות".

תערוכה/ יצירותיו מוצגות בשלל תערוכות ברחבי הארץ ומעוררות עניין. בימים אלו מוצגות יצירותיו בתערוכה 'לאן שהלב מושך' בגלריית המוזיאון בהיכל שלמה בירושלים.

אם זה לא היה המסלול/ "אני מאושר במה שיש לי. העיסוק שלי בפיסול וגילוף הוא עבודה של ביטוי אישי, של חלום ושל געגוע גדול שממלא אותי במשמעות".

עוברים לארמון/ כשמלאו לו 17 שנים עבר עם משפחתו לדירה משלהם. "סמוך למחנה בנו שיכונים וקיבלנו דירת 40 מ"ר. זה היה בשבילנו ארמון פאר. שירותים ומקלחת בתוך הבית, פשוט גן עדן".

נשאר מאמין/ "כשורד שואה התהיות מהדהדות בתוכך בלי הפסקה: למה? למה אני שרדתי? למה זה הגיע לנו? למה קרה מה שקרה? זה הדיון הבלתי פוסק שלי עם ריבונו של עולם. אבל בסופו של דבר, אני לא יכול בלעדיו. בלילה מתווכח איתו ובבוקר מניח תפילין ובכל יום מתפלל 'וארשתיך לי לעולם'. עם כל הכעס וחוסר ההבנה אנחנו נשארים יהודים מאמינים".

במגרש הביתי:

בוקר טוב/ משכים קום בשעה שש בבוקר. "כשאני מתפלל זה נטו אני והקב"ה. אחר כך אני סועד ארוחת בוקר עם אשתי, ויורד למרתף לעבוד במרץ עד הערב". הולך לישון בסביבות עשר. "קורא עד שנרדם, בדרך כלל היסטוריה יהודית".

דיסק ברכב/ "שירי נעמי שמר, דודאים, בני אמדורסקי ואברהם פררה וכל שירי ארץ ישראל היפה והטובה, וכמובן גם קונצרטים של חזנות".

השבת שלי/ "בליל שבת הולך לבית כנסת ואז עושה קידוש, סועדים יחד, יושב בגינה, קורא הרבה. ממש מרגישים את האור של השבת".

משאלה/ "שנזכה ליותר אחווה ואהבה זה עם זה ושלא תהיה שנאת חינם וכל כך הרבה פילוגים בין חלקי העם. אחרי אלפיים שנות גלות כדאי שנשים קצת יותר לב לעצמנו".

דמות מופת/ משה רבנו. "הוא לא רצה להיות מנהיג, אבל אחרי שקיבל את מרותו של הקב"ה וקיבל על עצמו את התפקיד - הוא עשה זאת בכל המסירות והאחריות. ואיזה צרות העם הזה עשה לו. למרות זאת, עבר את כל התלאות הללו ובסוף בשערי הארץ נחסם".

כשאהיה גדול/ "כאדריכל שמודע להיבט הפיזי ולהשפעה שיש לחלל על האדם - הייתי רוצה שיוצגו במרחב הציבורי בארץ יצירות בעלות אופי יהודי. שיראו שהמדינה הזאת מיוחדת לעם הזה, שיש כאן סיפור ייחודי משלנו, שהסביבה שלנו תדבר יהדות, ואני בהחלט מוכן להרים את הכפפה".

rivki@besheva.co.il