בשבע מהדורה דיגיטלית

דור המייסדים

ביום העצמאות הקרוב תדליק מרגלית זינאתי מפקיעין משואה בהר הרצל, שמאחוריה רצף התיישבות יהודית בן אלפיים שנה בכפר הגלילי פקיעין

רבקי גולדפינגר , כ"ז בניסן תשע"ח

 "היה לנו ברור שברגע שאפשר, נחזור הביתה לפקיעין". מרגלית זינאתי
"היה לנו ברור שברגע שאפשר, נחזור הביתה לפקיעין". מרגלית זינאתי
צילום: RITVO PHOTOGRAPHY

מרגלית זינאתי,

שומרת הגחלת היהודית בפקיעין,

מדליקת משואה בטקס יום העצמאות ה-70 למדינת ישראל

ילידת שנת תרצ"א (1931),

פקיעין

רק לפני כמה שבועות הייתה מרגלית זינאתי בת ה‑86 מאושפזת בבית החולים כשהיא סובלת מדלקת ריאות קשה.

היא לא שיערה כי בליל יום העצמאות הקרוב תעמוד על הבמה המרכזית בהר הרצל ותדליק משואה לתפארת מדינת ישראל.

השבוע, בביתה הצנוע שבפקיעין, אפשר לחוש את ההתרגשות באוויר. זרי פרחים ועשרות טלפונים נלהבים התקבלו בלי הפסקה ממברכים מכל הארץ. ניכר כי בחירתה להדלקת המשואה מרגשת רבים. זינאתי, אישה נמוכת קומה ומלאת חיים, משיבה לכולם בחום ובסבלנות, למרות שהיא אינה מבינה כלל על מה המהומה. מבחינתה, הקדשת חייה לשימור מורשת היישוב היהודי בפקיעין, גם אם מדובר במחיר אישי לא קל, הייתה ברורה ומתבקשת מאליה.

מפתח בכיס הסינר

מיום שנולדה, בתחילתו של חורף שנת 1931, נושאת מרגלית זינאתי על כתפיה את סיפורו של היישוב היהודי בפקיעין והיא הפכה לסמל לרצף התיישבותי בן אלפיים שנה. זינאתי, נצר אחרון למשפחה יהודית שורשית בפקיעין, לא נישאה מעולם ונאחזה בציפורניה במקום. בכיס סינרה היא שומרת בקנאות את מפתחות בית הכנסת העתיק, במקביל להשגחה צמודה על נכסי ההקדש היהודי בפקיעין. על פי המסורת, משפחתה היא נצר למשפחת כוהנים שעבדה בבית המקדש, ורציפות מגורי משפחתה בפקיעין נשמרה מאז חורבן בית המקדש השני. הוריה, יוסף ומזל-סעדה ז"ל, ילידי פקיעין בעצמם, גידלו שם את שני ילדיהם: שאול ז"ל ומרגלית, הצעירה מאחיה בשנה.

בשנים שלפני הקמת המדינה התפרנסה משפחתה בעיקר מעבודת האדמה וגרה בשכנות טובה עם כחמישים משפחות יהודיות ומשפחות דרוזיות, מוסלמיות ונוצריות תושבות הכפר הגלילי. בשנת 1938 סבלו יהודי הארץ מפרעות והמצב הביטחוני בכפר התערער. לנוכח המצב החמור הבהירו שוטרי המנדט הבריטי כי אין הם אחראים יותר לשלומן של המשפחות היהודיות ועליהן לעבור עד יעבור זעם לריכוזים יהודיים. תושבי פקיעין נאלצו לארוז את מיטלטליהם ולעזוב את ביתם. "המשפחות היהודיות עזבו אבל אנחנו נשארנו. אבא אמר 'זה הבית שלנו'", נזכרת זינאתי, שהייתה באותם ימים ילדה בת שבע. לחרדתם, בחצות הליל, הגיעו אנשי הכנופיות לדלת בית משפחת זינאתי ובצעקות רמות דרשו להיכנס ולהרוג בהם. "ישבנו בבית. פחדנו. הם דפקו חזק על הדלת שלנו ובסוף הצליחו להיכנס הביתה. הפורעים הרביצו לאבא ורצו לרצוח אותו. הם אמרו שחבל על הכדור של הרובה שעולה שני גרושים והכינו מדורה עם נפט כדי לשרוף אותו חי", היא נסערת למרות השנים הרבות שחלפו מאז. "הם קשרו לו את הידיים. הם כבר שפכו נפט על העצים והשכן המוסלמי התערב וברגע האחרון הציל את החיים של אבא". בתמורה להצלת חייו של אביה, התחייב השכן המוסלמי כי יהיה אחראי שמשפחת זינאתי תעזוב באופן מיידי את הכפר. "לא הייתה לנו ברירה. עזבנו את הבית מיד. אבא נעל את בית הכנסת ואת הבית והלכנו. נשארנו ככה, רק עם הבגדים שעלינו. עברנו לחדרה לשכונת נחליאל. גרנו בבית של משפחת ששון, שהיו תימנים. לאבא היה מאוד קשה לעזוב את האדמה ואת הבית", היא אומרת וקולה רועד. את רכושם וביתם הותירו בני משפחת זינאתי מאחור, ואת המעבר שנכפה עליהם כינו בשם "גלות חדרה".

לאחר כשנתיים, בשנת 1940, כאשר המצב הביטחוני נרגע קמעא והגעגועים לאדמתם גברו, שבה משפחת זינאתי לפקיעין. מאז התגוררה המשפחה לבדה בכפר, בלי משפחות יהודיות נוספות. "רק אנחנו חזרנו. הם היו פחדנים. אנחנו לא פחדנו. 'הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל'. חזרנו, יהיה מה שיהיה".

גם השמיים בכו

כך חלפו להן שמונה שנים, וכשנדמה היה שהמצב כמעט חזר לקדמותו החלו מנשבות רוחות מלחמה בארץ וטבעת החנק התהדקה שוב סביב המשפחה היהודית. היו אלה הימים הסוערים של לפני הכרזת המדינה ומלחמת העצמאות. מרגלית הייתה נערה בת 17, והיא זוכרת לפרטי פרטים את היום שבו נאלצה יחד עם כל משפחתה לנטוש את ביתה מאחור בשנית. שמועות רחשו בכפר כי יוסף זינאתי מסייע ליישוב היהודי. "אמרו שאבא אירח לוחמים מהפלמ"ח בבית. אמרו שהוא עוזר ליהודים ומאותת להם מהגג של הבית. שכנים לחשו לו באוזן שכדאי שנעזוב, אבל אבא ואמא אמרו לנו שה' שומר עלינו ואנחנו לא נעזוב בשום אופן", היא אומרת בקול. "יום שישי אחד אחי שאול טייל בכפר. הוא היה לבוש כמו ערבי. ניגשו אליו חיילים סורים ושאלו איפה גר יוסף זינאתי. שאול אמר בלי פחד: 'אני הבן שלו. אני יהודי ואני אקח אתכם אליו'".

החיילים בישרו למשפחה כי הם שליחים של המפקד הערבי פאוזי קאוקג'י (שהנהיג את צבא ההצלה - כוח צבאי שהוקם בסוריה כדי לסייע לערביי ישראל במלחמה). הם הודיעו כי הוא מורה להם לקום ולעזוב את ביתם מיד. "אבא לא רצה לעזוב. הוא אמר 'מה עשיתי רע שמכריחים אותי לעזוב את הבית שלי? כמו בהמות מתייחסים אלינו'. אבא התחנן לפחות לא לעזוב בשבת. הוא לא רצה לחלל שבת, אבל הם לא הסכימו לתת לנו אפילו עוד כמה שעות. אמרו 'תצאו עכשיו, ואם תישארו נשרוף איתכם עם הבית'".

שוב נאלצה המשפחה בעל כורחה לעזוב את הכפר, הפעם לנהריה. "נשארנו בערב שבת בבית. בשבת בבוקר נעלנו את הבית ואת בית הכנסת. אבא הלך לשכן המוסלמי שבטח בו ונתן לו את המפתח. הוא השביע אותו לשמור שלא יחללו את בית הכנסת ולא יכניסו בהמות פנימה. עזבנו בוכים והשמיים בכו איתנו. אני זוכרת שירד גשם חזק. בזכות זה כל האנשים היו בבתים ויכולנו לצאת בשקט", היא נזכרת ומנגבת את דמעותיה. "לא לקחנו שום דבר איתנו. הגענו לנהריה בלי כלום. רק עם מזרן אחד לכולם. לא ידענו מה לעשות, איפה לישון, אז שמו אותנו בצריף מפח, כמו מחסן".

וכאילו לא די, בנוסף להסתגלות לגלות החדשה שנכפתה עליהם, התמודדה המשפחה עם יחס חשדני מצד התושבים היהודים בעיר. "לבשנו בגדים כמו ערבים. אבא לבש כאפייה. דיברנו ערבית. הם צעקו לנו 'אתם ערבים. מה אתם עושים פה?'. אבא ניסה לומר שאנחנו יהודים מפקיעין ובסוף היו כמה אנשים שהכירו אותנו והרגיעו שאנחנו יהודים", היא נאנחת.

בגלותם בנהריה, כפי שנהגו לכנות זאת, האזינו בקשב רב למקלט הרדיו בעת הכרזת המדינה. כשמרגלית נזכרת באותם רגעים היסטוריים, ניכר שהיא מתרגשת. "אבא תמיד אמר לנו 'יבוא יום ותקום מדינה ליהודים'. חלמנו על הרגע הזה. באותו יום, מרוב התרגשות חיברתי שיר לכבוד המדינה", היא אומרת ופוצחת בשירה: "מדינת ישראל הקיימת. נבנית בשיר ופלדה. באשר היא לוחמת לוחמת, כי רצינו ואין זו אגדה. אנחנו החלוצים - נבנה את פקיעין", היא שרה בהתלהבות רבה ומוחאת כף. "היה לנו ברור שברגע שאפשר, נחזור הביתה לפקיעין".

ואכן לאחר כמה חודשים, מיד בתום המלחמה, שבו בשנית לכור מחצבתם. "קיבלנו את מפתחות בית הכנסת ששמנו אצל השכן. שמחנו לחזור הביתה", היא אומרת ומחייכת.

ערביי הגליל מפחדים

באותם ימים גורליים של שנת 1948 נערך בחזית הצפון מבצע חירם. מבצע זה נערך בשלבים האחרונים של מלחמת העצמאות וארך כשישים שעות בלבד, ובמהלכו כבש צה"ל חלקים מהגליל. בעקבות המבצע ברחו אלפי ערבים מהאזור, ובתוכם רבים מתושבי פקיעין המוסלמים. על תושבי הגליל הערבים נפל פחד היהודים.

בין החוששים לגורלם היה גם שכנו של יוסף זינאתי. בצר לו פנה והתחנן על נפשו. יוסף זינאתי, שחש הכרת הטוב לאותו שכן שדאג והגן עליו בימים הקשים, שלף נייר קלף חום וכלי כתיבה וביקש מבנו שאול לכתוב בשבילו מכתב המלצה "לכל צבא הגנה לישראל". במכתב ביקש זינאתי מחיילי צה"ל שלא יפגעו לרעה במשפחתו של השכן המוסלמי, שבידיו הפקידו את מפתחות בית הכנסת היהודי העתיק ואת רכושם כשנסו הם על נפשם. וכך נכתב: "הם שהצילו אותנו מכל פגע רע ואני מבקש כי תשמרו על שתי המשפחות כמו שהם שמרו עלינו בהתחלת המלחמה... ואני מבקש שתחזירו לשתי המשפחות האלו טובה תחת טובה", נכתב. המלצת המשפחה שמרה על משפחת השכן המוסלמי, שהיה נאמן להם גם בימי סכנה. מרגלית מחזיקה בידיה את המכתב, מביטה בו ומלטפת את כתב היד הנושן.

בתום הריאיון מרגלית מושיטה לי צנצנת זיתים כבושים ומלווה אותי בסמטאות הכפר, כשהיא נתמכת במקל הליכה. רגע לפני שאנחנו נפרדות לשלום, היא מביטה אל האופק ולוחשת: "אני מקווה שעוד אזכה לראות יהודים שיבואו לגור כאן, בפקיעין. כמו שכתוב 'ושבו בנים לגבולם'. הלוואי ואני אראה את היום הזה".

rivki@besheva.co.il

===============================================================

המועצה הציונית בישראל מבית ההסתדרות הציונית העולמית מפעילה את בית זינאתי בפקיעין, המהווה את אחד מאתרי המורשת החשובים ביותר בהיסטוריה היהודית. בית זינאתי מספר את סיפורה של קהילת היהודים שלא עזבו לגלות בכלל ואת סיפורה של משפחת זינאתי בפרט, אשר חיים בתוך מרקם רב-תרבותי המתקיים בכפר עתיק זה עד היום.