טביעת התינוק: מה מסתירים מאיתנו?

הפסיכיאטר המחוזי קבע כי האמא שתינוקה טבע בג'קוזי באשדוד אינה כשירה  לעמוד לדין. למה לא מספרים לנו מה המשטרה יודעת? פרשנות.

גיל רונן , כ"ח בניסן תשע"ח | עודכן: 11:14

ג'קוזי (אילוסטרציה)
ג'קוזי (אילוסטרציה)
צילום: iStock

השבוע דווח כי לדעת הפסיכיאטר המחוזי, האם החרדית מירושלים, שנעצרה לאחר שתינוקה בן החודש טבע בג'קוזי בבית המלון באשדוד במהלך חול המועד פסח – "לא הייתה אחראית למעשיה". על פי חוות הדעת של הפסיכיאטר, היא לא תוכל לעמוד לדין.

כזכור, לטענת האמא, התינוק איבד את ההכרה כאשר החליק מידיה בג'קוזי בבית המלון. האב נשלח למעצר בחשד לשיבוש חקירה ואילו האמא נשלחה להליך הסתכלות פסיכיאטרית.

בית המשפט הטיל צו איסור פרסום על כל פרטי הפרשה. כלומר: המשטרה יודעת מה שהיא יודעת על נסיבות האירוע, אך בית המשפט לא רוצה שהציבור ידע גם הוא. בינתיים, איש מאיתנו אינו יודע איך נראית האמא, איך נראה האבא, איך נראה התינוק, ומה שמותיהם. ומאוד ייתכן שלעולם לא נדע.

התחושה הברורה במקרה זה, כמו במקרים דומים לפניו, בהם אמהות היו חשודות בפגיעה בילדיהן, היא שגורם כלשהו משתיק את הפרשה ומעלים אותה מהתודעה של הציבור, תוך שימוש בשקרים, חצאי אמיתות, וצווי איסור פרסום אמיתיים או מדומיינים.

כשאמא רוצחת, וכשאבא רוצח

הדוגמאות הברורות ביותר למגמה זו ניתנו לנו בתחילת חודש ינואר, 2017, אז אירעו שני מקרים קשים מאוד באותו שבוע: באחד, אם ירושלמית רצחה את ארבע בנותיה בחנק ושריפה, והתאבדה. בשני, אמא מעכו רצחה את בנה בן ה-5 באלימות וקפצה מחלון דירתה אל מותה.

תמונותיהם ושמותיהם של שתי האמהות הרוצחות ושל חמשת הילדים שנרצחו מעולם לא פורסמו בשום כלי תקשורת – למרות שאין לגביהם צו איסור פרסום כלשהו של בתי המשפט. במקרה של האמא מירושלים היתה טענה כי העתונאים נמנעו מפרסום השמות והתמונות לפי בקשת עורך הדין של האבא – אך כל מי שמכיר את אופן פעילותה של העתונות בישראל יודע שזהו תירוץ קלוש. עתונאים לא שואלים אף אחד אם לפרסם או לא לפרסם סיפור "חם" ו"חזק" כמו זה, כל זמן שאין צו איסור פרסום של בית המשפט.

הגדולה בבנות שנרצחו בירושלים היתה בת 11, והקטנה בת 11 חודשים. לא נותר מהם כל זיכרון ציבורי, זולת עמוד פייסבוק המתוחזק ע"י המשפחה. הילד שנרצח בעכו הועלם לחלוטין מהתודעה. לכל איש יש שם? לא לו.

לעומת זאת, במקרים בהם האבא הוא הרוצח – התקשורת ממהרת לפרסם את שמו ותמונתו, ו"חוגגת" בהבלטה גם על תמונת הילד. הדוגמה הבולטת מהתקופה האחרונה היא זו של אביתר גדסי הקטן, שנרצח ע"י אביו, אילן. העתונאים נשלחו לגן הילדים של אביתר ותיארו לפרטי פרטים את הטרגדיה, ללא כל הסתרה או טשטוש, כאילו מטרתם לעורר זעם ציבורי כמה שיותר גדול.

יש פה יחס ברור של איפה ואיפה. מה המטרה? זה נראה כאילו גורמים עלומים בממסד הפמיניסטי רוצים שהציבור לא יהיה מסוגל לחשוב בכלל על נשים בהקשר של מעשי זוועה. למישהו, אי שם בצמרת ארגוני הנשים, חשוב שהמילה "אישה" והמילה "רוצחת" פשוט לא יתחברו אצלנו במוח. אם כבר קורה מקרה שכזה, תמיד יעדיפו מונחים סבילים כמו "התינוק טבע" על פני אמירות כמו "האמא רצחה". בנוסף, רוצים שלא נדע את שמותיהם ותמונותיהם של הרוצחות והקורבנות, כדי להשכיח את המקרים כמה שיותר מהר מהתודעה.

כשאב הוא הרוצח, לעומת זאת, המגמה הפוכה בדיוק. אז משתמשים בלשון פעילה, בנוסח "האב רצח את בנו", ומצרפים אותה לשמות ולפנים. אנו ניצבים בפני גורמים פוליטיים מנוסים ומתוחכמים שיודעים להשתמש בתקשורת כדי לעצב את תודעתנו, וזה מפחיד למדי.

הכותב הוא אב לשניים ויו"ר תנועת המשפחה.