בשבע מהדורה דיגיטלית

להשתדל להיות הולך וגדל

ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הצצה לנשמה המאירה של סג"מ ארז אורבך הי"ד

ידידיה מאיר , כ"ז בניסן תשע"ח | עודכן: 14:57

ידידיה מאיר
ידידיה מאיר
מנדי אור

1

"ואני מרים את הראש לרגע / מתוך הגיהינום המשתולל / ומסתכל קדימה / ליום בו אביט אחורה / ואראה שדווקא טוב היה לי שם / כלומר פה / היכן שאני כעת / רוכן על ספרים / מחשל את נפשי בפטישים / מכה בברזל / בעודו חם / מתבגר בדרכי במסע / הופך מנער לגבר.

אז אני מביט אל על ורואה אלוקים אוהב / מהנהן ומחייך באהבה / ככה טוב לך / ככה ראוי לך / בן שלי / רק אל תשכח אותי / אל תשכח להרים את ראשך / זכור, בני, זכור / שיבוא יום / והכול יהיה כבר מאחור".

2

תוך כדי קריאת אוסף השירים של סג"מ ארז אורבך הי"ד, נכנסתי ל"נזכור את כולם", האתר של משרד הביטחון עם שמות חללי צה"ל, לבדוק אם זכרתי נכון. כן, כתוב שם במפורש שאורבך נולד בל' בתשרי תשנ"ז ונפל בי' בטבת תשע"ז. זכרתי נכון. בן 20 בנופלו. רק בן 20. אבל איזו בגרות נפשית, איזה עולם פנימי, אילו שאיפות.

ואיך הוא ידע לכתוב. חברו בו שתי תכונות מיוחדות, שממש לא תמיד הולכות ביחד. יש אנשים עם כישרון כתיבה יוצא דופן. הם יודעים לבטא את עצמם מצוין, אבל מי בכלל רוצה שהם יבטאו את עצמם? מנגד, יש אנשים שיש להם עולם פנימי עשיר ומיוחד, אבל הכול נשאר בפנים, וחבל. ארז בורך בשתי המעלות האלה. מה אברך לו, במה יבורך.

3

לפני קצת יותר משנה, אחרי שארז נהרג בפיגוע דריסת הצוערים בטיילת ארמון הנציב בירושלים, התפרסם צילום מסך של הסטטוס שלו בווצאפ: "חובת אדם בעולמו, כל עוד הנשמה בקרבו, להשתדל להיות הולך וגדל". המילים האלה, מתוך הספר 'אמונה וביטחון' של החזון אי"ש היו המוטו של הצוער מבה"ד 1, שסבל מבעיה רפואית נדירה והתאמץ כל ימיו להתגבר עליה. לימים המשפט הזה הפך ללחן סוחף של עובדיה חממה, שהתרגש מהסיפור. הוא שר אותו ביחד עם אחיו וחבריו של ארז. אני מרבה לשדר את השיר הזה ברדיו. לא רק ביום נפילתו של ארז, לא רק ביום פטירתו של החזון אי"ש.

אבל גם אחרי ההשמעות הרבות והתגובות הנרגשות, לא ידעתי שארז השאיר טקסטים משלו. ואז שלח לי אביו, אורי, קובץ וורד עם אסופה של שירים וקטעי מחשבות שנמצאו בפלאפון שלו אחרי שנהרג. "זה משהו ראשוני", הסביר, "יש כנראה עוד הרבה חומר. אבל האמת, אני אגיד לך? אין לי כוח נפשי להיכנס לזה ולקרוא. ובכל זאת לקראת יום הזיכרון הראשון חשבנו להוציא חוברת קטנה".

כשפתחתי את החוברת נדהמתי. בעוד בני גילו מתבטאים בעיקר באימוג'ים, ארז כתב לעצמו מחשבות עמוקות ומקוריות על העולם, על עצמו, על ההתמודדות שלו בשירות הצבאי, על הקושי ברווקות, על כל ה"הולך וגדל" של חייו.

לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הנה הצצה לכמה מהשירים האלה. ויהיו הדברים לעילוי נשמתו של ארז בן אורי שרגא בתוך שאר נשמות חללי מערכות ישראל, וגם להתעלות נשמתנו, ניבדל לחיים טובים וארוכים, כאן בעולם הזה.

4

"להמליך את הקב"ה זה לעשות מה שהוא אומר / להמליך את הקב"ה זה 'לא ייבוש מפני המלעיגים עליו' / להמליך את הקב"ה זה לצעוק טאטע / להמליך את הקב"ה זה להניח תפילין באוטובוס למרות שקצת לא נעים / להמליך את הקב"ה זה לומר לחבר לחכות רגע כי אני מברך / להמליך את הקב"ה זה לפתוח כל משפט ב'ברוך השם' ולסיים אותו ב'בעזרת השם' / להמליך את הקב"ה זה להבין שאני חסר אונים / ואבוד וגם רגוע לחלוטין / כי הקב"ה תכנן את הכול, אז מה הבעיה בעצם? / להמליך את הקב"ה זה לברך בקול, לאט, ברור / שכולם ישמעו".

ארז רואה את הקב"ה לא רק בברכות בקול ובהנחת תפילין. הוא רואה אותו בכל דבר בבריאה. אפילו בגריז של מוסכי המטוסים בטייסת שבה שירת בתל נוף:

"עובר רחובות / חוצה מוסכים / גופות של מטוסים / על שולחן הניתוחים / הכול דומם / הכול שומם / ובאופן מדהים / פה מצאתי השראה / פה מצאתי אלוקים".

והנה עוד כמה מחשבות שקשורות לאמונה:

"אני מאמין באור / גם כשאני חשוך

אני מאמין באהבה / גם כשאני כואב

אני מאמין בנצח / גם כשאני גווע

אני מאמין באלוקים / גם כשהוא שותק".

5

כמה מהשירים עוסקים ברצון להקים בית. הנה דוגמה אחת:

"המורכבים / והפשוטים / הדברנים / והשתקנים / התמימים / והתחמנים / האמיצים / והביישנים / כולם כבר מתחתנים / ורק אני עומד בשקט בתור / ובכל פעם / נדחף לאחור".

אבל אחרי המחשבה המרירה הזאת, ארז משנה את צורת ההסתכלות וכותב בהומור:

"הזמן שלי / ליהנות מהחיים בתור רווק / הולך ואוזל... / אני חייב למהר ולהספיק / לפני שהיא תחטוף אותי / הא! ככה צריך להסתכל על זה".

ואם כבר הומור עצמי:

"להגשים את עצמי? / לא תודה / גם ככה אני גשמי מספיק / מה שאני באמת צריך / זו קצת רוחניות".

6

"הכי קל להיות מגניב / הכי קשה להיות אמיתי

הכי קל להיות כמו כולם / הכי קשה להיות עם כולם

הכי קל לזרוק את השכל / הכי קשה לחיות עם הרגש

הכי קל לומר את זה / הכי קשה להתכוון לזה

הכי קל להיות חיצוני / הכי קשה להיות אני".

וואו. הכי קל לקרוא, הכי קשה ליישם. והנה קטע נוקב שנכתב כנראה אחרי נסיעה באוטובוס בחזרה מהבסיס:

"נכון, אתה לוחם. אני לא / אתה עובר דברים שאני לא עברתי ושאני לא מכיר באמת כמוך / אבל כל הקשיים שאתה עובר בשירות / כל הסבל שאתה סובל למען כולנו / כל האתגרים שאני לא מתיימר לנסות להבין אותם / כנראה לא שווים הרבה / אם הם התירוץ שלך לתפוס שני מושבים באוטובוס".

7

"הנשמה המאירה של ארז, שהשפיעה על כל כך הרבה אנשים באופן בלתי אמצעי ובזמן כל כך קצר", כותבת קרן, אמו, "תמשיך ותחיה בכל מי שפגש אותו, תמשיך ותשפיע גם על כל מי ששמע עליו או קרא את השירים גם בלי שזכה לראות את הניצוץ עוד בחייו של ארז שלי". יש בקובץ עוד הרבה דברים נפלאים, וכאמור, הרבה מילים עוד גנוזות ומחכות לכוחות הנפש של המשפחה. נסיים בשורות שחותמות את החוברות:

"מי בגבעתי, מי בשריון / רצים כולם אל הצבא / צריכים למרות הכול לזכור / שהתורה יותר חשובה / שכשהצבא מדליק ניצוץ בעיניים / עולם התורה מדליק ניצוץ בלב / שהצבא יכול לחכות בינתיים, רק עוד רגע / התורה מחכה כבר שנות אלפיים".

לתגובות: yedidyameir@gmail.com

ארז אורבך הי"ד
צילום: מתוך האלבום המשפחתי