הצלה כמעט שלמה
הצלה כמעט שלמהאיור: דקלה שגיב

שורות שורות של נרות, ולכל ילד מותר לקחת רק נר אחד שאותו ידליק ביום השואה, זיכרון לילד שנרצח על ידי הנאצים בתקופה ההיא.

כשהגיע תורי, חטפתי את הנר שהיה הקרוב ביותר ודחפתי אותו אל התיק. לי אין סיבה להתעכב ולחפש קרוב משפחה שנרצח בשואה, בזכות הנס שקרה למשפחה שלי.

כמו אל כל בתי היהודים באמסטרדם, גם לביתם של סבא וסבתא הגיע הצו. דף שמפרט מי בדיוק צריך להתייצב בכיכר העיר ומה הציוד שעליו להביא עמו. רשימה ארוכה אומנם מאיימת, אך יש בה גם משהו מרגיע. אם צריך לארוז כל כך הרבה חפצים לשימוש יומיומי, ביגוד חם ונעליים שמתאימות לעבודה, הרי שמדובר במקום שבו יחיו לתקופה. לפי דברי הצו הם נשלחים למחנה עבודה כדי לסייע לצבא הגרמני במלחמתו. יש בזה היגיון.

סבתא אלישבע ארזה תיק נפרד לכל אחד מבני המשפחה. על כל תיק צוין שמו של בעליו, ממש כפי שהורה הצו שקיבלו מהגרמנים. תיק לסבא נתן דסברג, תיק לסבתא אלישבע דסברג ותיק נפרד לכל אחד מילדיהם: אלכסנדר דסברג, דינה דסברג, מרים דסברג ושמואל דסברג. רק לבתה שושנה סבתא לא הייתה צריכה לארוז תיק. שושנה נולדה עם פיגור שכלי, והתגוררה במוסד שהתמחה בטיפול בילדים עם לקויות שכאלה.

כשסבא נתן נכנס לחדר, הוא הביט בשורת התיקים המסודרת. הוא הבחין בתיק של שמואל, פנה אל סבתא ושאל: "איזו מין עבודה את חושבת שהם מייעדים לתינוק בן עשרה חודשים?", השאלה ריחפה בחלל החדר לרגע. בשקט שנוצר סבא וסבתא חשבו על הדברים, והבינו שכל מה שנכתב בצו הגרמני הוא שקר והסוואה. למחנה עבודה לא שולחים תינוקות.

סבא התקשר לחבריו מהמחתרת ההולנדית וסיפר להם את הדבר. הם סייעו למצוא לכל אחד מילדי דסברג מקום מסתור מפני המרצחים. אנשי המחתרת גם עזרו לסבא וסבתא. נתן ואלישבע עברו את ימי המלחמה הקשים בחדר נסתר, מאחורי ארון, בביתה של אישה טובה. חברי המחתרת דאגו לעדכן וליידע אותם בשלומם של ילדיהם, ואפילו העבירו את הילדים ממקום מחבוא אחד למסתור אחר כאשר נשקפה סכנה לחייהם. כך היה כשחששו שמלשינים יחשפו את המקום שבו הוסתרה דינה, וכך גם היה כאשר אנשי האס אס, החיילים הגרמנים, דרשו שימסרו לידיהם את מרים.

בתום המלחמה אספו סבא וסבתא את ילדיהם מהבתים ומהמוסדות שבהם הוסתרו. אל ביתם הם הכניסו ילדים נוספים שהוריהם לא שבו מהמחנות האיומים, ופתחו בית יתומים. משפחה שלמה שניצלה. בעצם, כמעט שלמה. שושנה, בתם שגודלה במוסד טיפולי, לא שבה אליהם אחרי המלחמה. הנאצים דאגו להרוג קודם כול את הנכים והפגועים.

עם המחשבות האלה הגעתי הביתה, בתיק שלי נר נשמה יחיד ועליו שמו של ילד שנרצח בשואה. אצלנו כולם שרדו בזכות הנס. חשבתי על חבריי שחיפשו שמות של קרובי משפחה בין השמות שהודפסו על הנרות. אני לא חיפשתי. זכיתי ואחרי השואה נולדו לסבא וסבתא עוד ילדים. כל ילדיהם התחתנו ויש לי המון בני דודים, וגם להם כבר יש הרבה ילדים. שבט שלם, משפחה ענקית.

כשהגעתי הביתה, אמא כרגיל שאלה איך היה בבית הספר. סיפרתי לה מה שזכרתי, ותוך כדי כך הנחתי את התיק על השולחן והוצאתי ממנו את שיעורי הבית ואת נר הזיכרון שקיבלתי.

מה רבה הייתה התדהמה כשקראנו יחד את שם הילדה שנכתב על תווית נר הזיכרון: שושנה ז'נט דסברג.