שמעון גולובנציץ, אביו של סגן דוד גולובנציץ ז"ל שנהרג בחברון לפני 9 חודשים מספר על תחושותיו בחודשים האחרונים ולקראת יום הזיכרון הראשון אותו תציין המשפחה ללא הבן האהוב.
לדבריו עבור בני המשפחה הימים הנוראים הם הימים הללו, יום נפילת הבן ויום הזיכרון לחללי צה"ל, ולא רק ראש השנה ויום הכיפורים. "כל החיים השתנו, כל המשמעות השתנתה ואתה ניצב בפני סיטואציות שאתה לא יודע איך להתמודד איתן".
גולובנציץ מספר על הקושי לעכל שכבר חלפו תשעה חודשים ללא דוד. "כשחשבתי על האזכרה אמרתי שיש לי שנה, וזה עבר כהרף עין בלי שארגיש איך הזמן עובר. לפני שבוע הייתי בהר הרצל באזכרה של אלחי טהר לב שנהרג שלושה חודשים לפני דוד והבנתי שיש לי רק עוד שלושה חודשים לאזכרה. זה תפס אותי לא מוכן. הדברים הללו תופסים אותנו כל הזמן לא מוכנים".
כשהוא חוזר ליום בו נהרג בנו מספר שמעון כי מספר ימים קודם לכן נסע לארה"ב להביא מטוס של עולים לקראת יום השנה החמישים לשחרור ירושלים, "רציתי שדוד יבוא איתי להביא את העולים, כי הוא היה מנהיג ציוני חדור שליחות ורציתי שהוא יבוא וידבר איתם על ציונות. כנראה הלב שלי אמר לי שמשהו הולך לקרות ולכן "רבתי" אתו שיצטרף אליי לטיסה הזו, אבל דוד אמר שיש לו חיילים חדשים והוא לא יכול לעזוב אותם. נסעתי לארה"ב וחזרתי כמה שעות לפני שזה קרה, וברגע אחד החיים שלנו התהפכו. הפכנו ממשפחה רגילה שחיה חיים רגילים לאנשים שחיים בעולם מקביל, אנשים שלחיים הקודמים אין שום קשר לחיים שלהם היום. זה היה כמו למות ולקום לתחיה בעולם אחר, עולם שבו המשמעות היחידה היא חיבור לדברים הבסיסיים ביותר שבחיים, לתיקון עולם".
ממשיך גולובנציץ בסיפורו ומתאר פגישה עם הרב ריסקין, רבה של אפרת מקום מגורי המשפחה. ובפגישה אמר לרב ריסקין כי כאב שהיה מעורב מאוד בעולמם של ילדיו 'לא יכולתי להתמודד אם הם היו משתעלים ופתאום מצאתי את עצמי אב ללא בן. הבן נהרג. איך אמשיך לחיות כאב?' הרב ריסקין אמר לי 'הבן שלך היה מתקן עולם. אתה תמשיך לתקן עולם בשבילך ובשבילו. תמשיך ללכת יחד אתו ותתקנו עולם ביחד, וזה מה שאנחנו עושים, אנחנו ממשיכים את דרכו".
שמעון מספר על אופיו הייחודי של דוד כמנהיג כבר כילד בגן הילדים ובבית הספר, "הוא הוביל את כל התכניות בבית הספר. הייתה להם תכנית לימוד דף גמרא בבוקר והוא הוביל את התכנית הזו. הוא היה קם בבוקר, הולך למקווה, הייתי הולך אתו כי לא רציתי שיילך לבד, אחר כך הוא היה מגיע לבית הספר שעה לפני כולם ומוביל את התכנית כמו עוד תכניות מדהימות. הוא היה מצטיין בית הספר שקרוי היום על שמו. הוקמה שם תכנית על חזון הנביאים על שמו".
על תכנית זו הוא מספר כי אנחנו חיים במציאות עליה ניבאו הנביאים מבלי שאנו חשים זאת ביומיום, "ובית הספר מלמד את הילדים את הדברים ואני מאמין שהיא תהיה כפיילוט לכל בתי הספר בארץ, הגשמת חזון הנביאים שאנשים ירגישו את זה בחיי היומיום שלהם. כבר עברנו את שלב 'אתחלתא דגאולה' אנחנו באמצע הדרך ואולי קרובים מאוד לשלב הגאולה. אנחנו מגשימים את החלום, יש לנו זכויות ואנחנו חיים במדינת ישראל שלא חלמנו עליה", אומר שמעון ומציין את הרב שמואל אליהו כמי שמלווה את התכנית מיומה הראשון.
"אנחנו מנסים ללכת בדרכו של דוד, דרך של תיקון עולם. דוד הגיע ל'בני צבי' (הישיבה התיכונית בה למד בבית אל) והפך שם לגבר ומנהיג חזק ועצמתי. לדוד קראנו על שמו של דוד המלך ואכן הוא היה כדוד המלך, נראה כמו דוד המלך, גדול ועצמתי ובעל עדינות ורגישות כמו דוד המלך. הוא סיים ב'בני צבי' ועבר ל'שבי חברון' ובמעבר בין שתי הישיבות הוא הוביל את הקמפיין של 'הבית היהודי' בירושלים ונחל הצלחה אדירה".
על תקופת הלימוד ב'שבי חברון' מספר שמעון כי הקשר בין בנו, דוד ז"ל, לעיר היה קשר של אהבה עצומה והתחברות מיוחדת, הוא התחבר לכל המשמעות של חברון, של מערת המכפלה, לראש הישיבה, הרב חנני, והם הפכו לאוהבים בנפש. הגעתי לשם אחרי שדוד נהרג, לערב מיוחד שהם קיימו לזכרו, הגעתי לישיבה והרגשתי את דוד. הקדושה והעצמה היהודית, הרוח היהודית שנמצאת בישיבה זה היה דוד שהיה לו כוח לסחוף את כולם אחריו".
ממשיך שמעון ומספר על קורות בנו לאחר תקופת הלימודים בחברון והטיול אליו יצא בחודשיים שלפני הגיוס, "התקשרו מהצבא ואמרו שהוא התקבל לסיירת וביקשו שיגיע ביום חמישי מסוים. התקשרנו אליו אבל ביום חמישי הוא אמר שהוא נתקע באבו דאבי ואין טיסות. הוא הגיע ביום ראשון והיה גיוס לגולני. הוא חשב לעבור בהמשך לסיירת ואכן כעבור תקופה רצו להעביר אותו לסיירת, אבל הוא אמר שהוא נשאר בגדודים כי 'הסיירת זה לחלשים'. הגדודים זה עמך ישראל ושם הוא מרגיש שהוא צריך להיות".
"אחרי תקופה רצו שהוא יהיה קצין ודוד מאוד התלבט כי הוא חשב שהוא כבר מבוגר ומיצה את המסגרת הצבאית. הוא התלבט. במוצאי שבת הוא לקח את הטוסטוס שלו ונסע לים. חזר בשתיים בלילה והודיע שהוא מיצה את העניין והחליט להמשיך הלאה, אבל כשהוא חזר לצבא לחצו עליו והוא החליט להמשיך לקצונה שהייתה נפלאה. החיבור שלו לחיילים והאפשרות שלו להנהיג אותם ולמצות את כוח המנהיגות הענק שהיה בו היה אדיר. חיילים העריצו אותו והלכו אחריו באש ובמים. בהלוויה חיבקתי אולי אלף חיילים ואחד אחרי השני כולם אמרו לי באוזן 'הוא נגע בי', 'הוא שינה לי את החיים', 'הוא היה מנהיג שלי'. החיילים חזרו אלינו ורבים מהם שמרו איתנו על קשר וסיפרו על השינוי שהוא חולל בחייהם. הוא הפך אותם לאנשים שלא מוותרים לעצמם, אנשים שיודעים שחייבים להגיע עד הסוף גם כשזה לא אפשרי".
שמעון מוסיף ומספר על החיילים שחששו בתחילה כששמעו שדוד עומד להיות מפקדם בשל הקשיחות שראו בו והדרישה המוחלטת שלו מהם, אך בתקופה בה שירתו יחד אהבו אותו "ידעו שהוא קשוח ודורש דברים שנראים בלתי אפשריים, אבל הוא לימד אותם שאתה יכול לעשות גם את מה שנראה לך בלתי אפשרי. זה היה דוד שעבר דרך קירות. היה לו כוח לגעת במציאות ולשנות אותה".
ובחזרה לימים אלו, תשעה חודשים לאחר מותו של דוד, שמעון מספר על התחושה לפיה כל אחד מבני המשפחה לקח מאפיין אחד מאופיו הייחודי של דוד והכוח המיוחד שהיה בו "עם זה אנחנו הולכים כדי לנצח, ואנחנו יודעים שאנחנו ננצח. אנחנו במדינה נפלאה, במקום נפלא, ומוקפים באנשים טובים ונתקן את העולם בשבילו, בשבילנו ובשביל עם ישראל. אין אפשרות לסגת. נגיע לקצה ההר בכוח שלו".
בדבריו שב שמעון ומציין גם את פרויקט ה'משמחים' שהקים דוד בהיות בן 16, פרויקט שקיים כבר בכל הארץ ושמו שונה ל'משמחי דוד', "אנחנו מתקרבים לחתונת האלף של 'משמחים'", אומר האבא ומציין גם את מיזם חלוקת המזון למשפחות נזקקות שגם אותו החל דוד כאשר היה רוכש מזון גם בתקופת שירותו הצבאי, מגיע לבתי המשפחות ומניח אותו שם עבורם. "הלוויה הייתה ביום רביעי. למחרת החברים שלו הלכו והמשיכו לחלק לעשר המשפחות שהוא היה מחלק בכל שבוע. הם דפקו בדלתה של משפחה אחת עם 15 ילדים ואמרו להם 'אתם לא מכירים את הבחור שקנה לכם אוכל בשש השנים האחרון. זה הקצין שנהרג בחברון. נמשיך את הפרויקט הזה שלו'".
מיזם נוסף בו ממשיכה המשפחה הוא מיזם חלוקת תפילין לחיילים שאין להם, כמו גם עזרה לחולי סרטן, וכל זאת לבד מארגון החסד 'גשר דוד' שהוקם על שמו ותכליתו ליווי של משפחות שכולות בהתמודדויות הבירוקראטיות וסיטואציות קשות שונות, "כמו שדוד ליווה אנשים במצוקה".
"העשייה הזו, תיקון העולם הזה, החתירה לטוב נותנת לנו את הכוח לעמוד זקופים. אנחנו ניצחנו, אנחנו מנצחים, אנחנו ננצח ועם ישראל חי", חותם האב.