ההפגנות בעזה
ההפגנות בעזהצילום: דובר צה"ל

ביום חמישי ה‑26 באוגוסט 2004 ביקר ארוּן גנדי, נכדו של מהטמה גנדי, ברמאללה ונאם בפני אלפי ערבים מפגינים.

הוא הבטיח להם שיום החירות שלהם קרוב והמליץ להם לקיים תהלוכות בלתי אלימות להשגת מטרותיהם. "דמיינו לעצמכם אתכם צועדים באלפים מאחורי מנהיגיכם לנקודות הביקורת והמחסומים, בדרישה למעבר חופשי וליחס הראוי לבני אנוש", הוא אמר לקהל האלפים. "שבו במחסום ושירו את שיריכם. צעדו אל החומה ורקדו את ריקודיכם".

בפגישה עם יאסר ערפאת אמר לו גנדי זוטא: "קח חמישים אלף איש ותצעדו לעבר תל-אביב, מי יוכל לעצור בעדכם? משטרה? צבא? איך יעצרו אתכם? בתוך יומיים שלושה יצטרפו כל היתר ותל-אביב תהיה בידיכם. חבל על ההתנגדות האלימה שלישראל יש תשובה עליה. נסו צעדה בלתי אלימה כמו שסבא שלי עשה בהודו, זה עבד שם וזה יעבוד פה כי זה מוכרח לעבוד".

למחרת, ביום שישי ה‑27 באוגוסט, שידרתי את הדברים בגלי צה"ל בתוכניתי "הפוגה" והייתי ללעג. הימים היו ימי טרום הגירוש והחורבן של גוש קטיף וצפון השומרון והתקשורת הייתה להוטה להחריב את ההתיישבות שפרחה שם. המראה המדומיין של עשרות אלפים ואולי מאות אלפים, זקנים נשים וטף, צועדים לעבר תל אביב, נראה לי כמו חלום בלהות וסיוט נורא. אבל איש בתקשורת לא התרגש מזה.

החשש האמיתי שלי היה החלק השני בהצעתו של גנדי – שהצעדה הבלתי אלימה תגרור הצטרפות של המוני ערבים שאליה יצטרפו גם ערביי ישראל וזה יביא בביטחון גמור את הקץ על המפעל הציוני. יש לנו בסך הכול שלושים אלף שוטרים בכל הארץ, וגם אם יגייסו מאתיים אלף חיילי מילואים, לא נוכל לעצור מיליוני ערבים שצועדים בלי מקלות ובלי אבנים. אנחנו לא בשאר אל-אסד. אבל התייחסו לדברים שלי כאל בדיחה.

במשך כל השנים מאז לא הניחה לי החרדה הזאת. כתבתי את הדברים ופרסמתי בכל מקום אפשרי. לא הבנתי איך לא מתייחסים לאפשרות הנוראה הזאת בתקשורת, אבל האמנתי שבצה"ל ובעיקר במודיעין ובשירות הביטחון הכללי יש מי שנערך ברצינות לצרה הזאת ויש למדינת ישראל תשובה הולמת ואפילו מוחצת לצעדות כאלה.

"מה הפתרון לדעתך?" ואמרתי מיד "מיקוש", "גדר חשמלית ושדה מוקשים צפוף! או כריית נהר רחב מסביב לרצועה שתהפוך לאי". אפילו ציירתי את מפת רצועה עזה ומסביבה נהר, פרסמתי אותה בפייסבוק וצפו בזה יותר ממיליון אנשים.

השבוע תתקיים מולנו "הפגנת שריפת דגלים".