בשבע מהדורה דיגיטלית

יום איסתיקלל ישראל

ארבעה דפים ישנים שנכתבו בטריפולי של שנת תש"ט, הפכו לסידור שנותן הצצה למנהגים המיוחדים של יהודי לוב

שמעון כהן , כ"ז בניסן תשע"ח

תפיסת עולם ציונית נועזת. חגיגות יום העצמאות בטריפולי
תפיסת עולם ציונית נועזת. חגיגות יום העצמאות בטריפולי
צילום: אור שלום, מרכז לשימור והנחלת מורשת יהודי לוב, בת ים

"למה עשינו חג, אמרו לי מה הפשר... ביום ה' באייר שמחנו קטנים וגדולים, עני עם סוחר... דגלנו המתנופף, הוא זה האהוב, האויב פתח במלחמה ועף כמו ציפור... במדינתנו היקרה, לא מסגד ולא כנסייה, לא רומאים ולא אנגלים, וזו שמחה גדולה", במילים הללו נחתם סידור מיוחד ליום העצמאות של יוצאי לוב, אשר יוצא לאור בימים אלו. הסידור מבוסס על ארבעה דפים שהתגלו לאחרונה ובהם תקנות מדויקות לסדרי התפילה ומנהגיו המיוחדים של "יום איסתיקלל ישראל" - יום עצמאות ישראל, שנכתבו ביום העצמאות הראשון בידי רבני טריפולי.

לקראת ה' באייר תש"ט פרסמה הרבנות הראשית בטריפולי יחד עם ועד הקהילה ובית הדין תקנות שעליהן חתומים ראש רבני טריפולי הרב שלמה ילוז זצ"ל ועמו דייני בית הדין בעיר רבי חי גאביזון, רבי יששכר חכמון ורבי כמוס נחיאסי זצ"ל. בין ההנחיות השונות המופיעות בין דפי התקנות והסידור נקבעה הוצאת ספר תורה בשחרית, גם אם יום העצמאות אינו חל ביום שני או חמישי, קריאת מפטיר, אמירת "נשמת כל חי" והלל, הוצאת ספר תורה במנחה, ואף "ובא לציון גואל" בתפילת מנחה, כפי שנעשה בשבת וביום טוב.

המסמך בן ארבעת הדפים אותר ונרכש במכירה פומבית על ידי פדהצור (פדי) בנעטיה, יו"ר עמותת 'אור שלום' לשימור מורשת יהודי לוב בבת ים, שבעזרתה בימים אלה הושלמה הפקתו ועריכתו של סידור בשם 'שאו ציונה' המבוסס על אותן תקנות מלפני 69 שנים. "מאחורי הסידור ישנה תפיסת עולם ציונית טהורה ונועזת של רבותינו שפסקו על דעתם כללים ברורים להתנהגות ותפילה ביום העצמאות, מבלי להתייחס להכרעות הרבנות בארץ ישראל", מספר בנעטיה.

"הרבנים לקחו את יום ט' באב, שהוא סמל לחורבן, ובנו נוהל וכללי התנהגות דומים אבל בהיפוך, ליום העצמאות", הוא אומר ומציין כי המהלך הנועז והמקורי שנקטו רבני טריפולי זכה לתגובות צוננות מהרבנות בישראל, אך גם בתגובות אלה לא היה כדי לרפות את ידי ההנהגה הרוחנית בטריפולי.

בנעטיה מדגיש את המשמעויות המיוחדות של קטעי הקריאה בתורה וההפטרה שנבחרו על ידי הרבנים. הקריאה בתורה בשחרית היא מתוך פרשת כי תבוא והפסוקים המתבקשים "והיה כי תבואו אל הארץ" וכו', וההפטרה מתוך ספר ישעיה - "קומי אורי כי בא אורך". קריאת התורה במנחה לקוחה מתוך פרשת קדושים ופסוקי "ואמרת אליהם קדושים תהיו", וההפטרה מתוך ספר זכריה - "הנני מושיע את עמי מארץ מזרח".

בין הדפים שרכש בנעטיה נמצאים גם מסמכים ששלח בית הדין למשרדי הממשלה השונים בלוב. בין השאר ניתן למצוא בהם גם מכתב המתאר את ההחלטה לפיה יונחו בני הקהילה בטריפולי לקרוא בשם ישראל לכל בן שייוולד בשבוע שבו חל יום העצמאות הראשון, או שברית המילה שלו תתקיים בתאריך זה, וציונה לכל בת שתיוולד בימים אלה. בחיוך רב משמעות מוסיף בנעטיה ומעיר כי בשביל יהודי לוב תקנה שכזו אינה פשוטה כלל ועיקר לנוכח הנורמות המקובלות של קריאת שם היילוד על שם אחד הסבים, ועם זאת לא פחות משלושה תינוקות נקראו בשם זה בברית המילה שהתקיימה בבית הכנסת הגדול בטריפולי. בנעטיה עצמו הצליח לאתר שניים מתוכם.

מאחורי הפקתו של הסידור עומד דביר יהודה כחלון, תלמיד שיעור ד' בישיבת הר ברכה שזוכה לשבחים על עבודתו זו בין השאר גם מראש הישיבה, הרב אליעזר מלמד. הרעיון להוצאת הסידור לאור הגיע כהמשך ישיר למניין שפתח כחלון בהר ברכה לפני שנתיים ביוזמתם של שני ר"מים בישיבה, הרב גד אלואי, כיום רב היישוב מרחב-עם, והרב שלומי בדש ובברכת הרב מלמד. "המניין התנהל על פי התקנות האלו", מספר כחלון, "כאשר התחלתי לעבוד עם בנעטיה, עלה הרעיון להדפיס סידור שיכיל את התפילות ומנהגי היום לפי תקנות אלו, במטרה להחזיר את המנהג למקומו".

מחלוקת עתיקה

המהלך שנקטו בזמנו רבני טריפולי מגיע על רקע האירועים הטראגיים שחוו בני הקהילה, הראשון בהם הוא הטבח של 132 יהודים בידי שכניהם הערבים בשנת 1945. בשנת 1948, מעט אחרי הכרזת העצמאות, נרצחו 14 יהודים בידי המון ערבי מוסת שהיה בדרכו לארץ ישראל, שם ביקשו להתגייס לקרבות לצד אחיהם, ערביי הארץ. על האירוע האחרון מספר בנעטיה כי לאחריו הצטיידו היהודים בנשק חם וקר, התאמנו היטב והשיבו מלחמה שערה, עד שהרגו בערבים כ‑100 איש. "לאחר הכרזת העצמאות ופתיחת שערי העלייה התרכזו יהודים מהכפרים השונים ומחבל קירינאייקה, החוף המזרחי של לוב, אל טריפולי הבירה כדי לעלות ארצה. עד שנת 1951, שבה נאסרה עליית יהודים ישירות מנמל טריפולי, עלו כ‑90 אחוזים מהיהודים (35,000) ונותרו בלוב כ‑2,500 איש בלבד.

"אחת התוספות היפות היא תפילה לשלום המדינה שכתבו הרבנים. התפילה נאמרה בשחרית ולאחר מכן גם במנחה, וזאת לבד מהנוסח המוכר של התפילה לשלום המדינה. הם ראו ביום הזה יום חג דתי לכל דבר, וכמו בנס של פורים, הם הורו על קיום סעודות מצווה, משלוחי מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים. בניגוד לכפי שהדברים נראו בארץ ישראל, החיבור בין החג והדת היה בראש מעייניהם".

גם הסוגיה שעליה מתפלמסים בציונות הדתית עד היום, אם לומר הלל בברכה או בלי ברכה, מקבלת שיקוף בין דפי ההנחיות שהפיצו הרבנים. בדף הראשון של ההנחיות הכתוב בערבית מופיעה הנחיה לומר את ההלל בלי ברכה, ואולם בדף הכתוב בעברית נכתב כי יש לומר את ההלל "בברכה" אך מילה זו מחוקה בעיפרון. כחלון מתייחס לסוגיה ואומר: "כשניסיתי לברר מה המקור לכך התברר לי מפי הרב מינו (אברהם) לביא מלונדון, יליד בנגאזי שעזב את לוב בשנת 67', שבפועל היו מברכים על ההלל. גם מצד ההיגיון מסתבר שאם לא חששו לברכה לבטלה ב‑20 ברכות של קריאת התורה וההפטרה, אין סיבה שיחששו לברכה לבטלה בברכת ההלל. בנוסף לכך צירפנו גם את קביעת הרבנות הראשית בראשותו של הרב גורן בשנת תשל"ד, שלאחר שהמדינה התפתחה והתקדמה ראוי לתקן ברכה אף שלא תיקנו כך מלכתחילה. לכן בסידור צידדנו במנשר שבו נכתב שיש לברך והוספנו הערה שיש אומרים שלא לברך".

בדברי ההקדמה לסידור כותב העורך דביר יהודה כחלון כי "עוד מימי תחילת הרעיון הציוני קהילת יהודי לוב נתפסה לרעיון זה, עד שתוך כמה שנים הקהילה כולה הפכה לקהילה ציונית נלהבת, דבר שהתבטא בייסוד ארגונים ציוניים, עיתונות ציונית, הקמת בתי ספר עבריים, תרומות רבות להסתדרות הציונית ולקרן הקיימת לישראל ובעיקר בהחייאת השפה העברית, עד כדי כך שכל ילד יהודי בלוב ידע עברית כשפת הדיבור היומיומית. הפעילות הציונית הענפה שהייתה בלוב לא באה חס וחלילה במקומן של התורה והמצוות, אלא כנדבך נוסף על גביהן, ורבים מהפעילים הציוניים היו תלמידי חכמים כמו רבי מרדכי הכהן, שחיבר פיוט מיוחד לרגל הצהרת בלפור, רבי בן ציון הכהן, רבי שאול דאבוש, רבי ראובן פלאח, רבי משה בלולו, רבי פריג'א זוארץ, רבי פריג'א טייאר ועוד. לכן מובן שכאשר סוף כל סוף התגשם חלום הדורות וקמה מדינה עצמאית ליהודים בארץ ישראל, היחס של רבני לוב ושל הקהילה כולה היה בהתאם לאופיים הדתי והציוני. הכרתם בניסי ה' הייתה שלמה ולכן קבעו את יום העצמאות כיום טוב ממש".

במאמר המופיע בפתח הסידור מנתח כחלון מבחינה הלכתית את המקורות שהובילו לתקנות שנתקנו, הן על ידי בית הדין בטריפולי והן על ידי הרבנות הראשית. ניתוח זה נפתח בחנוכת בית המקדש הראשון בידי שלמה המלך והחגיגות המצוינות בספר מלכים, חגיגות שהן הקדומות ביותר המוכרות שאינן כלולות בחגי התורה ואשר למענן בוטל צום יום הכיפורים. הניתוח ההלכתי נמשך אל מגילת אסתר וחגיגות הפורים, ובהמשך קביעת ימי חג נוספים החורזים את דברי ימיו של עם ישראל.

את חשיבות הוצאתו לאור של הסידור החדש מוצא כחלון בהשבת קהילת עולי לוב למנהגיה המקוריים, לאחר שנזנחו התקנות בשל עזיבת הדת אצל חלק מיוצאי העדה, ומשום ש"גם בקרב אלו שנשארו דתיים תקנה זו לא תפסה את המקום הראוי לה בגלל כל מיני מחבלים בכרמים, הבאים בכל מיני טענות משונות שאין להן בסיס שכביכול רבותינו ואבותינו הקדושים בלוב לא ידעו את ההלכה, ואנחנו צריכים לשנות את המנהגים שלנו, או כאלו שכופרים בטובות והניסים שה' עשה איתנו ולא מכירים בערכה של המדינה, וממילא לא מבינים את חשיבותו של יום העצמאות ולדעתם אין לציין את היום הזה כלל או לכל היותר בביטול תחנון, 'לא ידעו ולא יבינו בחשכה התהלכו'".