בשבע מהדורה דיגיטלית

העולם מחכה

בזמן שגורם מדיני בכיר אומר שיחסי ישראל-רוסיה לא נפגעו, טראמפ מאיים שההפצצה הכימית של צבא אסד לא תעבור בלי תגובה בינלאומית

ניצן קידר , כ"ז בניסן תשע"ח

אף אחד לא יודע האם טראמפ יתקוף. חיילי חיל הים האמריקני במזרח התיכון
אף אחד לא יודע האם טראמפ יתקוף. חיילי חיל הים האמריקני במזרח התיכון
צילום: Handout, רויטרס

רגע אחרי יום הזיכרון לשואה ולגבורה, נשמע כל כך ציני לציין את הביטוי "והעולם שתק" בנוגע למתרחש בסוריה. העולם הרי לא שותק. הוא מגיב ומתלהם. השאלה מתחילה כשמגיעים לשלב המעשים.

ישראל עמדה השבוע במרכזו של עימות, שבאופן אמיתי כלל לא שייך לה. באיחור רב ותמוה במיוחד גינו בירושלים את המתקפה הכימית של צבא אסד על אזרחיו. אין זה סוד שהנשק הכימי שמצוי בידי צבא סוריה מדיר שינה מעיניהם של קובעי המדיניות בישראל. דווקא בגלל זה התגובה הייתה צריכה להיות מיידית, ולא בדיעבד, יומיים ויותר לאחר האירוע, סמוך לחצות הלילה. אז מילא הטעות הזאת, אבל הגינוי הכה מתבקש גרר את רוסיה למסכת התבטאויות ואיומים על ישראל, שהביאו פוליטיקאים, בעיקר מהשמאל, לקבוע באופן חד משמעי שהממשלה מדרדרת את יחסי ישראל ורוסיה לשפל חסר תקדים.

וזה לא היה הכול. מול הרוסים התרחשה תקרית נוספת עם ההפצצה שהתרחשה השבוע סמוך לחומס, שכל חלקה של ישראל בה – וגם זה על פי מקורות זרים – היה הגנה על ביטחונה. אומנם שמענו מראש הממשלה ועוד כמה משריו לא מעט רמזים על אותה תקיפה של בסיס צבאי שהיה מעוז איראני, ועל חיסולם של כמה מאנשי משמרות המהפכה, אבל באופן רשמי ישראל לא הודתה שהיא זו שביצעה את התקיפה האווירית.

אבל הרוסים ידעו בדיוק מי אחראי, הרבה לפני שמישהו חשב על ישראל. זה הוביל לא רק למתקפה דיפלומטית אלא גם לשיחת נזיפה עם השגריר הישראלי במוסקבה. אל"מ במיל' אפרים מיכאלי, מי שהיה בעבר הנספח הצבאי של ישראל ברוסיה, מעריך כי תגובות הרוסים לנעשה בסוריה מלמדות על איבוד שליטה בזירה הבינלאומית. לדבריו אנחנו רואים את "רוסיה בשיא חולשתה מאז התפרקות ברית המועצות. הרוסים נמצאים במצב בינלאומי קשה מאוד".

מיכאלי מסביר כי הנזיפות והגינויים הם ביטוי של איבוד עשתונות, ולא פעילות מתוך רציונל או תוכנית אסטרטגית ברורה. גורם מדיני בכיר מסכים עם ההנחה הזאת. "היחסים עם הרוסים נמצאים במצב מצוין. מדובר בהצגה תקשורתית שהרוסים חייבים לעצמם, כדי להצדיק את המשך היחסים שלהם עם מדינות כמו איראן".

כשאנחנו שואלים אם ביקורת רוסית חריפה כזו היא אכן לא יותר ממס שפתיים שנועד להרגיע את האיראנים והסורים, בני בריתו של פוטין, אומר הגורם כי ההערכה הישראלית היא שבפועל אין כאן שום שינוי מהמגמה הרוסית הנוכחית. "התיאום עם הרוסים נמשך בדיוק כפי שהיה קודם. יש מחלוקות שהיו קיימות גם לפני ויהיו קיימות גם בעתיד. לכל צד יש את הדברים החשובים יותר בשבילו, והגדולה היא שבסופו של דבר מנגנון התיאום עם הצבא הרוסי ממשיך לפעול ובצורה טובה", מסכם הגורם המדיני הבכיר.

אלא שלסיפור הסורי והרוסי יש אספקט נוסף שקשור באופן הדוק ועמוק לישראל – והוא ההתנהגות האמריקנית. הנשיא טראמפ הדאיג מאוד את ראש הממשלה בנימין נתניהו, כשגם בשיחה בין השניים וגם בהודעות פומביות הבהיר שהוא מתכוון להוציא בקרוב מאוד את הכוחות האמריקניים מסוריה, זאת במסגרת רצון כללי לדלל נוכחות צבאית אמריקנית במקומות שונים ברחבי העולם.

אלא שמנגד איים טראמפ השבוע שההפצצה הכימית של צבא אסד לא תעבור בלי תגובה בינלאומית. יותר מכך, הוא אמר שאם העולם לא יפעל, הוא יפעל. גורמים בסביבתו של נתניהו מספרים ל'בשבע' כי ההערכה הרווחת היא שהאמריקנים אכן יפעלו בסוריה, השאלה היא באיזו עוצמה. הגינוי הישראלי המאוחר למתקפה הכימית היה בעצם איתות לממשל טראמפ: אנחנו בעד הפעולה הצבאית שלכם. בצד האמריקני יש הטוענים שטראמפ דרש מנתניהו שהגינוי הזה ייאמר בפה מלא, וישראל בכלל לא התכוונה לפרסם גינוי למתרחש בסוריה.

התסבוכת הבינלאומית בפעולה כזאת עלולה להיות גדולה מאוד. הרוסים מודאגים, בעיקר בשל העובדה שטראמפ הוא לא מנהיג שאפשר לצפות את תגובותיו, למרות שעד היום לא עשה צעד צבאי יוצא דופן במיוחד.

אי כבוד

במלחמות אין מנצחים. ארתור נוויל צ'מברליין המנוח, שהיה ראש ממשלת בריטניה וחתום על המשפט הזה, הוסיף שבמלחמות יש רק מפסידים. צ'מברליין לא חלם על מדינה יהודית שתקום בארץ ישראל, וסביר להניח שלא התכוון גם להתקוטטויות מיותרות ומלאות רפש ציבורי של פוליטיקאים, אלא למלחמות של ממש. אבל המשפט שלו מרגיש נכון גם ביחס לעימות המיותר עד כדי מבוכה, על השינויים בטקס הדלקת המשואות. עימות שהתדרדר למשחקי אגו וכבוד, כשהם נעטפים בתירוצים שונים ומשונים של הגנה על המסורת או על כבודה של המדינה.

אין מנצחים כאן. כולם הפסידו. ראש הממשלה נתניהו, שרצה לנאום בטקס ושלח את השרה מירי רגב לעשות בשבילו את העבודה השחורה. יו"ר הכנסת אדלשטיין, שהציג חזית ממלכתית מרשימה, שנסדקה בטעויות טקטיות.

נתחיל מראש הממשלה. אם אנשיו רק היו טורחים ובודקים, הייתה נחסכת הסאגה המיותרת. שהרי נתניהו עצמו הדליק משואה והשמיע מיני-נאום בחגיגות ה‑50 למדינה, באותו טקס בדיוק. כך שתקדים היה. אלא שבעוד רגב ואדלשטיין מתקוטטים ציבורית, אף אחד לא טרח לעשות את הדבר הבסיסי ולחסוך את כל הוויכוח.

הרצון של ראש הממשלה לנאום במועד משמעותי ועגול דווקא בטקס הזה, מובן לגמרי. אבל גם את זה יש דרך לעשות. אם מדובר בטקס שמרכזו הוא באופן מסורתי יו"ר הכנסת, פשוט יושבים ומתאמים איתו. אדלשטיין לא היה יכול לסרב לבקשה רשמית, אם הייתה כזאת. זה היה מסתיים באותה פשרה שאליה הגיעו הצדדים בסופו של דבר. במקום ללכת בדרך הנכונה ולפעול באופן שיכבד את כל הצדדים, בחר נתניהו לפעול בכוח, להציב עובדות בשטח ולספוג ביקורת ציבורית מיותרת על מהלך שהיה יכול להיראות לגיטימי.

ואדלשטיין? מה לו ולוויכוחים מהסוג הזה? האיש הכי ממלכתי בליכוד איבד את הפאסון בגלל שבמקום לקחת את תפקיד המבוגר האחראי הוא החליט לשבור את הכלים באופן תקדימי וחסר היגיון לחלוטין בשנה שבה חוגגים 70 להקמת המדינה (וגם בכל שנה אחרת, אם נחשוב על כך בהיגיון). הוא בעצם השתמש בכוח שיש לו כדי להילחם על טקס שכל כולו הוא ממלכתיות. יועציו, כנראה, פספסו הפעם ובגדול.

ההתנהלות של יו"ר הכנסת עלולה להשליך גם לתוך מפלגתו. אדלשטיין נתפס שם כמתמודד לגיטימי, ואף יותר מכך, על הירושה שיותיר נתניהו, אם וכאשר. כעת אצל חלק מהח"כים הוא הסתמן כאויבו של ראש הממשלה. גם המשפט "זה לא ויכוח אישי" שהשמיע היו"ר, היה נשמע רע, כשלכל מי שעיניו בראשו ברור שהוויכוח כאן מר ואישי במיוחד.

ויותר מכך, המפסידים הגדולים של המלחמה המיותרת הזאת הם לא בנימין נתניהו או יולי אדלשטיין. המפסידים הם אנחנו. הציבור שראה שניים ממנהיגיו המשמעותיים ביותר מנהלים מאבקי רחוב זה נגד זה, רק כדי להגיע לפשרה כל כך פשוטה. הציבור שיצא לו כל החשק לצפות בטקס הזה, רק מהמחשבה שאחד מן השניים עוד ימשיך את המאבק וירמוז לשני איזו רמיזה מיותרת.

בימי ספירת העומר מתו תלמידיו של רבי עקיבא על שלא נהגו כבוד זה בזה. דווקא בימים אלה, אנחנו מצפים מהמנהיגים שלנו לנהוג יתר כבוד זה בזה, גם אם זה קשה להם.

ביוזמת הבית היהודי

השבוע התבשרנו שראש הממשלה, מי שהעדיף תמיד שלא לקדם את פסקת ההתגברות שמחזקת את כוחה של הכנסת על חשבונו של בית המשפט העליון, מוביל הצעת חוק שתקדם את הפסקה בצורה רחבה ביותר.

נתניהו בעצם נגרר כאן אחרי מפלגת הבית היהודי. הוא ראה שיש על השולחן הצעת חוק של ח"כ בצלאל סמוטריץ' (מצומצמת יותר, יש לציין) וראה ששר החינוך נפתלי בנט ושרת המשפטים איילת שקד מתעקשים לקדם אותה. בישיבת ראשי מפלגות הקואליציה דרש בנט לאשר באופן מיידי פסקת התגברות באופן נרחב. נתניהו סירב כי רצה לשמוע את דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, אבל מבחינת בנט הוא עשה בדיוק את הצעד המתבקש. נתניהו ניסה לעקוף מימין ואולי ייקח את הקרדיט, אבל צריך להיות ברור לכל בר דעת שהיוזמה התחילה מהבית היהודי. אגב, כל זה עוד הפיך, כי נתניהו אמר אבל לא ממש הבטיח. הוא עוד עתיד לשמוע את היועץ המשפטי לממשלה שסביר להניח שינסה למתן כמה שיותר את הצעת החוק הזאת.

בבית היהודי לא בונים על האמירות של נתניהו בישיבת ראשי הקואליציה, וילחצו לאשר את פסקת ההתגברות, בוודאי בנוסח המורחב שלה, אם זה מה שנתניהו רוצה. במפלגה גם יכולים לסכם בסיפוק את המהלך הזה. אף אחד לא חלם שדווקא נתניהו יהיה זה שיקדם את פסקת ההתגברות המורחבת, שתשפיע על מגוון נושאים נוספים כמו חוק הגיוס, ועלולה גם לעורר את השר משה כחלון שכבר הסכים לפסקת התגברות קטנה כשחשב שהיא תחוקק אך ורק לצורך המסתננים.

"המודל שמקודם כעת הוא הכי טוב", אומר לנו ח"כ בצלאל סמוטריץ', "אני מאוד מקווה שראש הממשלה אכן מתכוון לקדם אותו. צריך גם לפזר את הישראבלוף סביב ההצעה הבעייתית של כחלון שתחוקק פסקת התגברות ספציפית למסתננים, כי זה לא ריאלי".

השאלה הגדולה שנותרה פתוחה היא מה נתניהו באמת רוצה. את זה לא כחלון ולא בנט יודעים. נתניהו יכול להשתמש במהלך הזה כדי לפרק את הקואליציה, שחלקים בה יתקוממו עליו כשהוא מוביל את חקיקת פסקת ההתגברות המורחבת. נתניהו מנגד, גם יכול להיות רציני מאוד, להלחיץ את חברי הקואליציה, ולהעביר את ההצעה באופן מזורז כפי שרמז שיעשה. כשמדובר בנתניהו, יודעים ראשי כל המפלגות בקואליציה, יש להיערך לכל האפשרויות – ובמקרה הנוכחי אולי גם לכל הפשרות.

לתגובות: nitsan@besheva.co.il