בשבע מהדורה דיגיטלית

אני אתגבר

העברת פסקת ההתגברות היא הפעולה החשובה ביותר שממשלת הימין יכולה לבצע

יאיר שרקי , כ"ז בניסן תשע"ח

ניסיון נוסף במשיכת החבל המתמשכת בין השניים. נתניהו וכחלון
ניסיון נוסף במשיכת החבל המתמשכת בין השניים. נתניהו וכחלון
צילום: אלכס קולומויסקי

קשה שלא לשים לב לכך שמשהו עובר על בנימין נתניהו. גם מי שמשוכנע שפסקת ההתגברות היא המהלך הנכון, שטוב שנתניהו התקפל וביטל את הסכם המסתננים שחתם עם האו"ם, ואפילו מי שתומך בהתלהבות במאבקו של נתניהו על מקומו בטקס המשואות יכול לשים לב לכך שלרגע או שניים נראה שנתניהו יצא משיווי משקל.

ראש הממשלה שהפגין עד כה קור רוח ופיצול קשב מפליא בין ניהול העניינים המדיניים והביטחוניים לתמרון בסבך חקירות המשטרה נגדו, פתאום שולף יותר מהרגיל. מתקטנן על כיבודים בטקס. מזגזג בפראות.

פסקת ההתגברות היא אכן הפעולה החשובה ביותר שממשלת הימין יכולה לבצע, והמודל הבריטי שהוצע הוא בהחלט בשורה. אין צורך לפרט את עשרות החריגות וההתערבויות של בית המשפט העליון בסמכויותיה של הממשלה. מוודא תמיד ששלטון הימין, או שלטון הנבחרים בכלל, יהיה בעירבון מוגבל. מוגבל מידי. אבל דווקא בגלל זה אי אפשר שלא לשאול מה פתאום נתניהו נזכר. הוא סירב לקדם את הפסקה גם כשאינטרסים חיוניים של ההתיישבות נפגעו, לא שעה לתחינות החרדים בחורף כשהיו זקוקים לה כדי להסדיר סופית את הפטור מגיוס לבני הישיבות, ואפילו במשבר המסתננים הוא העדיף לנהל משא ומתן ממושך עם האו"ם ולחתום על הסכם הפוך ממדיניות הממשלה, במקום לקדם את פסקת ההתגברות שהמתינה כל העת על השולחן. עכשיו נתניהו רוצה אותה ובגדול. אחרי שכחלון הודיע שיתמוך בפסקת ההתגברות כדי לאפשר גירוש של המסתננים, נתניהו משווה ומעלה. פתאום הוא דורש פסקת התגברות רחבה ככל האפשר, אולי רחבה מספיק כדי שכחלון לא יוכל להסכים לה.

בכירי שותפיו של נתניהו, מכמה מפלגות שונות בקואליציה, עדיין צרובים מהדהירה לבחירות במשבר הגיוס במושב הקיץ, שנבלמה רק בשיתוף פעולה ותרגילים אקרובטיים של ראשי המפלגות מאחורי גבו של ראש הממשלה. הם משוכנעים שנתניהו לא זנח את התוכנית המקורית, ומיד בתום פגרת האביב הוא יחפש תירוץ חדש לבחירות. פסקת ההתגברות היא תירוץ מושלם. כך נתניהו יוצא לא פחות ימני מבנט ושקד, החרדים לא יוכלו להתנגד לדרישה הזאת שהיא גם משאת נפשם, וגם ליברמן לא יצייץ. כחלון ייוותר לבדו, קרוע בין הרצון לקצור את פירות התקציב ובין התנגדותו המסורתית להגבלת בית המשפט.

אין כלום אחרי הבחירות

במקביל נתניהו מתחזק משברים נוספים על אש נמוכה, כמו חוק הגיוס שלא באמת נפתר. הפרשנות הרווחת הייתה שנתניהו ירצה בחירות רק אם הן יתרחשו בקיץ, מיד אחרי חגיגות ה‑70 ופתיחת שגרירות ארצות הברית, ולפני החופש הגדול. אבל השיקול של נתניהו הוא לא רק תזמון נוח, אלא כמעט קיומי. כל זמן שבלשכת ראש הממשלה העריכו שמנדלבליט מסוגל לסגור את התיקים למרות המלצת המשטרה, בחירות היו בגדר מותרות. שיפור עמדות. לאחרונה השתנתה ההערכה הזאת, ואיתה גם תוכנית הפעולה. ציטוטים של מנדלבליט בשיחות סגורות עם עיתונאים, או הערות אגב שנשמעו ממנו בכמה הזדמנויות, נאספו בלשכה יחד עם רמזים נוספים וההתפתחויות בתיק 4000, שהובילו למסקנה או להערכה מחודשת לפיה מנדלבליט יגיש כתב אישום נגד נתניהו. ואם זה המצב, נתניהו זקוק לבחירות בזק, עוד לפני שהיועץ המשפטי יספיק לפרסם החלטה סופית, כדי לקבל חסינות מחודשת. אמון הבוחר יאפשר לו לנהל את המשפט אם יתקיים, או לחילופין מגעים לעסקת טיעון מעמדת יתרון, מתוך לשכת ראש הממשלה ועם קואליציה חדשה שלא תרצה להתפזר חודשים ספורים לאחר שנבחרה.

כל החשבונות האלה מצביעים על האפשרות שלא פסקת ההתגברות והשינוי האסטרטגי שתביא מעניינת את נתניהו, אלא רק התמרון הטקטי שלו. ההתבצרות בגישת "הכול או כלום" תוליד כלום. הימין יקבל אולי בחירות, אבל אחריהן לא תחכה לו פסקת התגברות רחבה, גם לא מצומצמת. לכן יש להפעיל כל לחץ אפשרי על כחלון כדי שיאפשר פסקה בגרסה רחבה. אבל גם אם לא, עדיפה האפשרות של פסקת התגברות מצומצמת ביד מהבטחת בחירות על העץ. גם גרסה שמוגבלת לנושאי הגירה בלבד תהיה סדק דרמטי ראשון מאז המהפכה החוקתית של ברק. שינוי מהותי של כיוון הרוח. אסור לפספס את ההזדמנות.

ואחרי כל זה, השרים שיושבים בפורום ראשי הקואליציה עם נתניהו ואחר כך נכנסים לישיבת הקבינט, יודעים שעוד מוקדם לתכנן תוכניות לאחרי החגים. ביטול הסכם הגרעין שבדרך, התקיפה של מתקן איראני משמעותי בסוריה שיוחסה לישראל והחיכוך המתמשך בגבול עזה מציבים את ישראל על סיפה של מלחמה, כזו שתהפוך את כל החישובים והתמרונים הפוליטיים לא רלוונטיים. ובנושא הזה אגב, אין מחלוקת. כפי שהרמטכ"ל העיד בראיון חג, גם יריביו הפוליטיים בתוך הקבינט משוכנעים - בכל הנוגע לביטחון, ההחלטות שמתקבלות בממשלה הן ענייניות בלבד.

הבחור שנשכח

עוד טלפון שגרתי ממערכת החדשות. מבקשים ממני להגיע לכניסה לירושלים, לסקר הפגנה וצעדה לבית ראש הממשלה למען אברה מנגיסטו, בהשתתפות המשפחה. התייצבתי במקום בשעה שנקבעה, יחד עם צוות צילום ומפיק. שתי דקות שוריינו מראש בליינאפ של השידור, אבל שום הפגנה לא נראתה באופק. אחרי כמה דקות הבחנו בשולחן קטן מתחת לאחת מפינות הגשר, סביבו פחות מעשרים צעירים. ואי אפשר להתעלם מהעובדה הזועקת: כמעט כולם בני העדה האתיופית. הרוב בשנות העשרים לחייהם. היה קר. כולם עם ידיים בכיסים, אפילו את השלטים שהביאו לא טרחו להניף.

אי אפשר היה להחמיץ את תחושת האכזבה מחוסר ההיענות לניסיון לעורר את המודעות למצבו של אברה, עוד לפני הוויכוח כיצד ישראל צריכה לנהוג ואיזה מחיר לשלם אם בכלל. נכון, הציבור הישראלי צרוב מנזקי עסקת שליט שהגיעה אחרי קמפיין ארוך ורגשי של משפחתו. גם הטענה שמנגיסטו לא נפל בשבי חמאס במהלך פעילות צבאית אלא חצה את הגדר בכוחות עצמו, ועדיין, צובט לב לראות את הוריו מגיעים ומבינים ששוב הם כמעט לבד. רק כשאביו הופיע הבנתי שהוא האיש שראיתי כמה פעמים במהלך החג, יושב בחולצה משובצת באותה נקודה סמוך לבית ראש הממשלה. ניסיתי לברר עם אחת המארגנות למה לדעתה אנשים לא מגיעים. היא בת 22 מבית שמש, עובדת לפרנסתה בסופרמרקט ומעדיפה לתלות את ההסבר בחוסר מודעות. "אתה שמעת על אברה מנגיסטו?", היא ביררה בתחילת השיחה. על גזענות היא ביקשה שלא לדבר.

בני זוג שעמדו ליד - ואין דרך פוליטיקלי קורקט להגיד את זה, אבל הם היו מהבודדים בהפגנה הקטנה שאינם בני העדה האתיופית - נידבו לי הסבר קצת יותר נרחב: "הוא פשוט לא מגיע מהקהילה הנכונה". ולמה אתם באתם? שאלתי. במבטא זר הם הסבירו שהם מדרום אפריקה במקור, ואמרו שהפריע להם שלאף אחד לא אכפת. "אם הוא היה מאלון שבות או אפרת, מקיבוץ או ממקום נכון במרכז הארץ, היו פה הרבה יותר אנשים".

האייטם בוטל. הצלם הסתלק. התהלוכה הקטנה יצאה לבית ראש הממשלה. ואני שאלתי את עצמי מתי בפעם האחרונה הקדשתי מחשבה לאברה מנגיסטו.

לתגובות: 2sherki@gmail.com