"לגעת בשטח"- זכרונות מהרב רונצקי ז"ל

הרב הראשי לצה"ל מספר על הכרות רבת שנים עם הרב אביחי רונצקי ז״ל, ועל שאלה אחת שהרב רונצקי היה שואל כמעט בכל שיחת טלפון ביניהם.

הרב תא"ל איל קרים , כ"ז בניסן תשע"ח

הרב אייל קרים
הרב אייל קרים
צילום: הלל מאיר/TPS

במהלך השנתיים האחרונות, מעת שהתגלתה מחלתו של הרב אבי רונצקי ז"ל, קיימתי עימו עשרות שיחות: בטלפון, בווטסאפ ובביקורים בביתו באיתמר וסמוך למיטתו בבית החולים בילינסון.

שאלה אחת חזרה על עצמה כמעט בכל השיחות; הוא פנה אליי ושאל: האם הרבנים נמצאים בשטח עם הלוחמים? האם הם הולכים איתם בתרגילים? בעיני הרב רונצקי, זו היתה חזות הכל – "לגעת בשטח".

הרב רונצקי ואני צעדנו שנים רבות יד ביד: בישיבת עטרת כהנים, במנהלת השילוב הראוי ולבקשתו – חזרתי יחד איתו לשירות קבע ברבנות הצבאית. התפקיד שהטיל עליי היה להקים את ענף ההלכה במטה הרבנות הצבאית, במטרה ברורה: לפסוק הלכה בהתאם למציאות בשטח, מתוך הבנה מעמיקה של ההוויה הצבאית על שלל מורכבויותיה.

בהקדמת ספרו הראשון "כחיצים ביד גיבור" הרב רונצקי מסביר ומבהיר: "כדי שההלכה תתאים למציאות ... נדרשת הכרת ההוויה הצבאית על בוריה ... זו מציאות חיים שונה לחלוטין ממה שאנו מכירים בחיי היומיום הרגילים". גם כאן, פסיקת ההלכה חייבת להיות כזאת ש"נוגעת בשטח", ומבקשת לקלוע היטב למתרחש בתודעתו של החייל והמפקד בעת פעילות מבצעית ובשדה הקרב.

הרב רונצקי חידש חידושים רבים ומגוונים במבנה ובהתנהלות הרבנות הצבאית. בעיניי, אחד החשובים שבהם היה ההחלטה לקיים את קורס הרבנים הצבאיים בבה"ד 1, בית הספר לקצינים.

הרב רונצקי הצליח במאמץ רב לשכנע את הפיקוד הבכיר של צה"ל, שהרב הצבאי הוא בראש ובראשונה קצין ומפקד ביחידתו, ועל כן הוא נדרש להכשרה ככל קצין אחר בצה"ל. הרי בלי זה, לא יוכל "לגעת בשטח"! ואכן, מכוח פעילות נמרצת זו, כבר למעלה מעשור שהרבנים הצבאיים מוסמכים כקצינים בצה"ל, ורק לאחר מכן עוברים את ההשלמה החיילית הנחוצה לצורך תפקידם המקצועי.

במרחבי צה"ל פועלים מאות רבנים צבאיים בסדיר ובמילואים, העונדים על דש הצווארון את "סיכת המ"מ" – וכולם חבים אותה לרב רונצקי.

לוח הזמנים של הרב הראשי לצה"ל, כמו של קצינים בכירים אחרים, עמוס לעייפה. אך למרות העומס, אצל הרב רונצקי היה תחום אחד שדחה כל נושא אחר, והוא: תחום הנפגעים.

גם כאשר נקבעו דיונים, פגישות או עניינים חשובים ודחופים אחרים, הלו"ז כולו היה משתנה מיידית במידה וחייל נפצע והובהל לבית החולים. הרב רונצקי היה מתפנה מכל עיסוקיו ונוסע לבקרו ולחזק אותו ואת משפחתו.

כך גם ביחס למשפחות השכולות: רבות מהן מספרות כיצד בעיתות משבר, ולפעמים אף באישון לילה, יכולות היו לפנות לרב רונצקי, ולא משנה היכן היה ובמה עסק, הוא היה מתייצב תיכף ומייד. בביקורי האחרון אצלו, טרם פטירתו, ביקש להעביר אליי את פרטיהן של חלק מן המשפחות שעימן עמד בקשר.

אף שכאמור צעדנו יחד שנים רבות, אני מודה ומתוודה שנדהמתי: שם ועוד שם ועוד שם, מספרי טלפון, כתובות ומעל לכל – שליטה מדהימה בפרטי הפרטים הנוגעים לנופלים ולמשפחותיהם. גם כאשר החמירה מחלתו, ומיעט לצאת מביתו או מן הישיבה, פעמים רבות קרה ששוחננו בטלפון והוא סיפר שהוא בדרכו מאזכרה של אחד הנופלים, שפשוט לא יכול היה להיעדר ממנה.

רבות דובר על מידותיו המיוחדות של הרב רונצקי: חכמתו, ענוותנותו, שקדנותו ועוד כהנה. אך בעיניי, עלתה על כולן מידה אחת, והיא – מסירות הנפש. הרב רונצקי לא יכול היה להיכנס לנושא כלשהו באופן חלקי. כל תחום שעסק בו וכל משימה שנטל על עצמו, היתה מתבצעת במסירות מפליאה, ללא סייג וללא גבול.

לא פעם שהיתי במחיצתו והבחנתי עד כמה הוא ממעט באכילה, בשינה ובשאר הצרכים הבסיסיים ביותר, והכל מתוך מסירות עד אין קץ לעם ישראל, לתורת ישראל, לצבא ההגנה לישראל, ולאדם באשר הוא אדם.

אמרו חכמינו במסכת אבות "כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו". בהלוייתו של הרב רונצקי השבוע קשה היה שלא להתפעם מן העובדה שרוח הבריות נוחה הימנו: דתיים ושאינם דתיים, מנהיגי ציבור ופשוטי העם – כולם הזילו דמעה סביב מיטתו. ואכן, כל מי שהכיר אותו אישית, ולמד מאורחותיו המיוחדים, סמוך ובטוח שגם רוח המקום נוחה הימנו.

נשמתו של הרב רונצקי שבה אל בוראה, ואנו נותרנו כאן אוהבים ומתגעגעים. אנו נשתדל בסייעתא דשמיא לשמור על מורשתו ועל דברים כה רבים שלמדנו ממנו. והוא, שהביט בכל אדם, ובמיוחד בחיילי ומפקדי צה"ל בעין טובה ואוהבת, בוודאי עומד כבר כעת בפני כיסא הכבוד, ומלמד זכות על עם ישראל.

יהי זכרו ברוך.