כשחברי כנסת קובעים לעצמם את המשכורת זה מעצבן, אבל למה להסתפק בזה?
לפי התרגיל האחרון מבית יריב לוין תחת הכותרת "פסקת ההתגברות", חברי הכנסת יוכלו לקבוע עוד דברים. למשל שלא מתאים לנו בחירות, אולי נדחה אותן בשנתיים? או חמש?
אולי לא צריך חוק חובת מכרזים? כל שר יוכל למנות את האנשים שלו לכל תפקיד שירצה במשרד, או שראש עירייה יוכל לאשר כל ספק כראות עיניו. הטבות מס נחלק רק למקורבים (סיפור אמיתי שהוצע כתיקון לחוק בוועדת הכספים), או אולי, על בסיס הצעת החוק של סמוטריץ', אפשר יהיה לאסור על זוג הומואים לערוך אירוע באולם אירועים אם הוא בבעלות אדם דתי, ואולי בהמשך גם לשבת במסעדות?
כשאין שום מגבלות ובקרה על הפוליטיקאים - הסקטוריאליות והשחיתות חוגגים.
אין אף פרלמנט בעולם, כולל הבריטי, שבו יכולים הנבחרים לקבל כל החלטה בלי ביקורת, או כל מערכת איזונים אחרת (באנגליה יש שני בתי פרלמנט וגם אפשר לעתור לבית המשפט האירופי לזכויות במקרה שנפגעו זכויותיך כאזרח).
אני לא חסיד שוטה של בית המשפט, גם אני חושב שהוא מתערב במקומות מיותרים. אפשר וצריך לבקר אותו וגם להסדיר את מערכת היחסים שלו עם הכנסת. למשל, באמצעות קביעה שפסילת חוקים תהיה רק ברוב מיוחד מאוד של 11 שופטים בבג"ץ, ואפילו התגברות ברוב גדול בכנסת, כשחוקי היסוד הם במעמד מוגן.
מה שבטוח הוא, שאין לזה שום קשר לסוגיית המסתננים, שם אנחנו מסייעים לכל פתרון שצריך, ובית המשפט לא יהיה החסם.
מה שאנחנו רואים בימים האחרונים הוא מפגן של חטא הגאווה של פוליטיקאים שיכורי כוח שלטון. בעיקר במפלגת שלטון ששכחה מה זה אופוזיציה ואיך השלטון יכול להשתיק אותך כשאין לו גבולות.
פוליטיקאים שרוצים להתנהל בלי שום איזונים וביקורת - זו לא משילות, זו שחיתות.
אני לא רוצה לדמיין לאן היינו מגיעים בלי מבוגר אחראי כמו כחלון בממשלה, שיודע לשים גבולות כשצריך. מחויב לתוצאות ולפתרון בעיות, בדיור או עם המסתננים, אבל לא במחיר מכירת חיסול של הערכים ששומרים על כולנו.