בשבע מהדורה דיגיטלית

דור המייסדים

הילד שנרדף על ידי הנאצים בגרמניה, עלה לישראל ועזב את הבית הנוח ברמת חן לטובת הקמת מפעל ההתיישבות בחברון

רבקי גולדפינגר , ג' באייר תשע"ח

"אם היה לי חלק במפעל ההתנחלות - אז היה איזה טעם לחיים שלי". אליקים העצני
"אם היה לי חלק במפעל ההתנחלות - אז היה איזה טעם לחיים שלי". אליקים העצני
צילום: דוד וילדר

אליקים העצני

עורך דין ופובליציסט,

חבר מועצת יש"ע וחבר כנסת לשעבר

נולד בשנת תרפ"ו (1926)

בקיל, גרמניה

כשהילד גאורג בּוֹמְבַּךְ, או בשמו המוכר אליקים העצני, החל את לימודיו בכיתה א', עלתה לשלטון המפלגה הנאצית.

הילד היהודי נאלץ להשתתף במעמדי קבלת פנים חגיגיים לפיהרר אדולף היטלר כאשר הגיע לביקורים בעירו קיל. "כל הכיתה יצאה לקבל את פניו של הפיהרר ואני איתם. עמדנו ברחוב על שפת המדרכה והנפנו את ידינו במועל יד. את היטלר ראיתי בבירור יותר מפעם אחת".

ככל שחלף הזמן, התגברו ביטויי האנטישמיות במרחב הציבורי. "אי אפשר היה להימלט מהאנטישמיות הגואה. היו על הקירות כתובות נגד יהודים, היו מקומות שיהודים לא הורשו להיכנס אליהם, וברדיו שמענו רק את התעמולה שלהם. הייתה להם עוצמה ויזואלית אדירה. היו תהלוכות המונים בלילות עם אבוקות ועם נקישות קצביות של המגפיים".

לפרנסתם ניהלו הוריו, שמאי וחנה בומבך, חנות רהיטים בעיר. "הפרנסה של המשפחה נפגעה. בכל פינה נתלו שלטים 'אל תקנו אצל היהודים'. יש לי בבית מודעה אותנטית מהעיתון המקומי שאני שומר ובה הכותרת 'אל תקנו מיהודים', עם רשימה מפורטת של חנויות בבעלות יהודית בעיר. גם החנות של הוריי מופיעה שם".

כילד סבלת בגלל היותך יהודי?

"הייתי ילד יהודי יחיד בבית הספר הציבורי. אני זוכר מורים אנטישמים וזוכר מורים שהגנו עליי. היו כאלה והיו כאלה. בגיל 11, בגימנסיה, המחנך שלי היה ראש המפלגה הנאצית במחוז. הוא היה רשע מרושע. עשה לי את המוות", הוא נזכר. "לימדו בבית הספר שהעם היהודי הוא עם נחות, והיות שאני יהודי הפכתי בעל כורחי לאאוט-סיידר", הוא מסביר. "אם בבית הספר הציבורי למדתי על העבר המפואר של גרמניה וחזרו והטיחו בי 'אתה זר', 'אתה אלמנט עוין', אזי בשעות אחר הצהריים בלימודי היהדות בבית הכנסת היפהפה שלנו, למדתי עברית ואמרו לי 'יש לך עם משלך' ועל הקיר הייתה תלויה מפה של ארץ ישראל. זה מה שהחזיק אותי כילד. לעומת האיבה שסובבת אותך בבית הספר - כאן ספגת גאווה לאומית. באיזשהו שלב ילדים יהודים לא הורשו ללמוד בבית הספר הציבורי וזרקו אותי משם".

טבילת אש של יקה

כשהמצב הפך יותר ויותר בלתי אפשרי, בחנה המשפחה אפשרות עלייה לארץ. אביו של העצני יחד עם אחיו נסעו ארצה בשנת 1935 וחזרו נפעמים מיופי הארץ. "הם חזרו לגרמניה עם מזכרות ותמונות. הם היו מלאים בשבח על הארץ היפה, אבל סיפרו שיש שם יתושים וביצות. הם אפילו הצליחו להבריח 1,000 לירות ישראליות לארץ, מה שאיפשר להם לקבל מהבריטים סרטיפיקט למשפחה. למרות זאת, בינתיים הוחלט להישאר בגרמניה".

באביב שנת 1938 ערכו הגרמנים אקציה נגד אזרחים פולנים. "כל מי שהיה פולני הם תפסו וזרקו לגבול. ההורים שלי היו פולנים. זה היה ליל שבת. ישבנו בבית בסעודה, כשפתאום הגיע חבר והזהיר 'תברחו מהר'. קמנו במהירות, נעלנו את הדלת ולקחנו מונית לביתו של חבר גרמני. שם החביאו אותנו עד שהודיעו לנו שסיימו את האקציה. כשחזרנו הביתה ראינו שהחיילים הגרמנים באמת חיפשו אותנו".

כמה חודשים אחר כך התחולל ליל הבדולח. "הגרמנים פוצצו את קיר בית הכנסת והדליקו אותו. הציתו הכול. זאת הייתה תחושה נוראית. אמא אמרה 'די' והחליטה שהגיע הזמן לצאת מגרמניה. התארגנו מהר לעלייה לארץ. יצאנו לדרך עם שלוש מזוודות".

בארץ הוא למד בבית ספר דתי בירושלים וחווה קשיי קליטה רגילים. "הייתי בן 12 כשעלינו ועברית ידעתי. אפילו שירים של ביאליק ידעתי לצטט. אבל מהר מאוד גילו שיש לי מבטא יקה, וכמו כל עולה חדש עברתי טבילת אש. זה שלב מעבר שאחריו הופכים לחלק מהפסיפס הישראלי, שאין כדוגמתו בעולם".

את ליל כ"ט בנובמבר הוא זוכר בבירור. "כשכולם רקדו וצהלו ברחובות אני לא רקדתי כי הבנתי שהפסדנו את חברון, את שכם ועוד מקומות. חשבתי לעצמי, איך אפשר לשמוח בלי חצי הכוס הזאת? זה לא שלם, העיקר חסר", הוא מסביר.

באותם חודשים היסטוריים התגייס העצני לארגון ההגנה. במלחמת העצמאות נפצע בהפגזה ירדנית בירושלים. "הייתי חייל שתפקידו להגן על השיירות לירושלים, לעשות שמירות ועוד. עשרה ימים בלבד אחרי הכרזת המדינה נפלו פצצות מרגמה לכיווני. שכבתי על הארץ ונכנסו עמוק לשתי הידיים שלי רסיסים. נפגעתי קשות. כנראה שהייתי צריך לעשות עוד דבר או שניים בעולם אם לא נפצעתי גם בראשי. עברתי תהליך שיקום ארוך ומאז ועד היום אני נכה מלחמה".

לאחר מלחמת השחרור שינה את שם משפחתו מבומבך להעצני. "כולם נהגו כך. העולים השילו את הגולה מעליהם והתחלנו התחלה חדשה. קראו לזה כור היתוך, לא?", הוא מחייך.

העצני סיים לימודי משפטים בהצטיינות באוניברסיטה העברית בירושלים והוסמך לעריכת דין. במהלך לימודיו באוניברסיטה, באחד הימים של ראשית שנות החמישים, האזין לשיחה מפי ס. יזהר בתא הסטודנטים של מפא"י. השיחה התמקדה במתרחש במעברות. "הוא תיאר מה קורה שם. אמרתי לעצמי, אני חייב לקום ולעזור". יחד עם חברו חנן רפפורט החליטו לעשות מעשה והקימו גוף ששמו 'שורת המתנדבים' שפעל במשך מספר שנים במעברות. "עבדנו עם העולים. לימדנו עברית, שמרנו איתם ונתנו ייעוץ והכוונה איך להסתדר בארץ החדשה. כמה חודשים טובים גרתי בפחון במעברת תלפיות ולימדתי תנ"ך ועברית. עשרות מתנדבים סטודנטים ותלמידי תיכון הצטרפו לעשייה הזאת".

קפיץ מתוח אלפיים שנה

מלבד התרומה החברתית, העצני היה מפעיליו המרכזיים של מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון. "כבר במהלך מלחמת ששת הימים כששמעתי שחברון בידינו, אמרתי לאשתי צפורה שאני חייב ללכת לחברון. עוד הייתה מלחמה ופיעמה בי ההרגשה שמדובר ברגע היסטורי. זה קפיץ שהיה מתוח אלפיים שנה והשתחרר אצלי. הבנתי שאם לא נבוא ונחיה שם - זו הזדמנות היסטורית שעלולה להישמט לנו מבין האצבעות", הוא מסביר את הרציונל שדחף אותו ואת האחרים לקום ולקבוע עובדות בשטח. "פגשתי את הרב משה לוינגר, שהיה מחובר למאגר האנרגיה של תלמידי הרב צבי יהודה, ואת חנן פורת ועוד חברים. ככה קמה תנועה גדולה שהצילה את חברון, את ירושלים ואת יש"ע ובכך למעשה הצילה את תל אביב ורמת גן. יוזמה אזרחית, פאר של דמוקרטיה", הוא אומר בהערכה ניכרת.

"היה צריך לחולל מהפכה ברוח", הוא מצביע על תמצית התהליך. "כשהגענו לליל הסדר במלון פארק בשנת 1968, מה עשה הרב לוינגר? הוא בא עם מקרר ועם כיריים וכלי בית והכשירו את המטבח ושמו עירוב ומזוזות, כדי לתת לכולם שיעור: 'זהו זה, אנחנו כאן. פה נצמיח עוד שורשים'. המהפך הוא קודם כול בראש", הוא מסביר. ארבע שנים אחר כך קבעו בני הזוג אליקים וצפורה העצני את ביתם בקריית ארבע, ומאז הם שם. "עברנו עם ארבעה ילדים קטנים מרמת חן לקריית ארבע בספטמבר שנת 1972 - ביום שבו היה הטבח במינכן. זו הייתה תשובה ציונית. מאז הקדשתי את עצמי כל השנים להתיישבות".

לא הרגשת שונה בתוך ציבור המתנחלים?

"בוודאי. הייתי גם מבוגר מהם אולי בשני עשורים, והם היו חברה מלוכדת עוד קודם. אבל הגעתי למסקנה שזה כמו מרוץ שליחים ומי שקיבל את האבוקה ליד זה הם, ואני הולך לשרת אותם וליצוק מים על ידם. הבנתי מהרגע הראשון שאלו החלוצים של הדור הזה. עד היום אין אחרים", הוא מדגיש. "תנועת ההתיישבות הזאת הכתיבה את פני ישראל כפי שהיא היום. אי אפשר לתאר את המדינה אחרת. זה היה יד אלוקים, כאילו איזה במאי גאוני הציב את זה שלב אחרי שלב. אם היה לי חלק בזה - אז היה איזה טעם לחיים שלי".

rivki@besheva.co.il