בשבע מהדורה דיגיטלית

שיר הגאולה

את אהבתי הגדולה לשירה אני מממשת בתפילת ההלל בית הכנסת, שמרגשת אותי עד דמעות פעם אחר פעם

ד"ר חנה קטן , ג' באייר תשע"ח

אנו, שרואים את כל הניסים שסביבנו, איך לא נודה ולא נשיר את שיר הגאולה?
אנו, שרואים את כל הניסים שסביבנו, איך לא נודה ולא נשיר את שיר הגאולה?
איור: עדי דוד

האם זה כמו הלל חגיגי המוני, כשרטט חמים מטפס ומסתלסל במרחב ולהט דקדושה מתפשט כלהב ערמוני? ואולי זה דומה יותר לשירת הלוויים בבית מקדשנו, או למעמד ה"הקהל"?

מה יש בו ב'קולולם' הזה שמושך אליו 12,000 איש מכל גוני הקשת, ועוד לא אמרנו די? ייתכן שאני ענתיקה, שמרנית ודוסית, אבל עם כל האהבה הגדולה שלי לשירה (שירת נשים בערבי שירה או במקהלה), הקולולם נראה לי יותר כמו טרלולם, התקהלות עדרית ופסיעה על הקו השברירי-אדמדם של גבולות הגזרה ההלכתיים.

אני וגם בנותיי אוהבות לשיר, ושרות במקהלות נשים. והשילוב של שירה ותפילה מחולל בי מחול, ותפילת ההלל עלתה על כולנה. אין תפילת הלל שבה אני נמלטת מדמע. אני תופסת לי פינה בצידי אולם התפילה העמוס, נותנת דרור רטוב להתרגשות שפושה בי ומקפצת כנערה אל מול אלוף נעוריה. אבל הקולולם הזה הוא משהו אחר. גברים ונשים יחד, התרגשות לאו דווקא של קדושה. האם בקע קולה הצלול של דעת תורה בנושא? האם קולם של הגדולים שלנו רלוונטי בנושאים של הפרהסיה שלנו?

בנקודה זו אני ממש מקנאה בציבור החרדי. אצלם דבר כזה לא עולה כלל על הדעת ועל הדמיון. אבל ישנם נושאים שאני כואבת אותם בשבילם. יום העצמאות בפתח, רוח אביבית נושבת בנחת וריח המנגל המסורתי נישא באוויר. תפילת הלל חגיגית בוקעת מבתי התפילה, וכל הארץ עוטה לבוש חגיגי בצבעי תכלת ולבן, גוני הקודש. כמעט כל הארץ. כמה חבל. הציבור החרדי איננו חלק משמחה זו. הוא נשאר מחוץ למעגל. כן, כמה חבל.

דיינו

בביתנו מזה שנים אנו נעים על הציר האפור בין עולם התורה החרדי לעולם התורה הדתי-לאומי, מתעטפים בעור של זברה, פסיפס של שחור ולבן ששוכנים זה לצד זה בשכנות יפה. חלק מבנינו למדו במסגרת חרדית בתלמוד תורה שבמושב יסודות (אז לא היה תלמוד תורה בשעלבים), ובסוף המשיכו למרכז הרב. בנותינו למדו בחלקן בבית יעקב עד שקמו מוסדות יותר מתאימים כמו אולפנת רעיה בבית אל, אולפנת תהילה בירושלים ועוד. ואומנם האיש אומר הלל בשם ומלכות ואני בלי ברכה, אך שנינו כאיש אחד בלב אחד מודים ש"זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו".

ועל מה השמחה? על מה ההודאה?

על הכלכלה הפורחת, שפע הגז והתפלת המים - דיינו.

על פריחת ההייטק, מוסדות הרפואה, הכיתות החכמות, המדע והמחקר - דיינו.

על הערים המודרניות, הרכבת הקלה, הכבישים הסלולים – דיינו.

על צמיחת עולם התורה שלא היה כדוגמתה מאז ומעולם – דיינו.

על רבבות לומדי תורה ואלפי הישיבות מכל הגוונים והצבעים – דיינו.

על הפיכתה של מדינת ישראל למרכז העולמי של התורה והרוח – דיינו.

על פריחת לימוד התורה בעידוד ובסיוע משמעותי של מדינתנו היקרה והקדושה – על כל אלה, דיינו.

כן, מדינה יקרה ואהובה שלנו, מה נעמת, מה יפית. ברכות חמות ליום הולדתך השבעים, בת שבעים לשיבה טובה ומשובחת. נקשור לך כתר, כי אנחנו מאמינים בעין טובה ומתבוננים בחצי הכוס המלאה (ואולי כבר שלושה רבעים), ומתמקדים בהכרת הטוב שאנו חייבים לריבונו של עולם בכל התחומים שצוינו לעיל.

אך הדבר המרכזי שמשמח אותנו ושעליו אנו מודים לריבונו של עולם, הוא התופעה של צמיחת עולם התורה שלא היה כדוגמתה מאז ומעולם. על כל אלה מודים אנחנו לך, אלי הטוב. וכך נסתכל גם על הצד היפה שבעם ישראל על כל גווניו והשקפותיו, בדרך העולה לקראת הגאולה הנרקמת מול עינינו.

וגם אם אחינו החרדים עדיין אינם רואים איתנו את המציאות עין בעין, ומתקשים לראות את הגאולה הנרקמת כאור השחר אל מול עינינו, אנחנו מתקרבים זה אל זה בצעדי ענק. גם אותם יש לראות בעין יפה. הציבור החרדי לגווניו השונים הוא בן הברית האמיתי של הציבור שלנו, כי לגבי רוב רובם של הנושאים החשובים באמת, השאיפות האמיתיות לטווח הרחוק, אנו רואים את הדברים כמעט עין בעין, וגם בחיי היומיום אנחנו בעצם אחים קרובים. כן, צבעי השחור והלבן נדמים יותר ויותר לצבעי אפור, או לזברה, או לכותנת פסים.

לסיים את הברכה

אם הייתי צריכה לבחור באיזה דור להיוולד, כמדומני שהייתי בוחרת לחיות בדיוק בדור שלנו, דור שבו פלא רודף פלא, עין לא ראתה כאלה. אני, שלא זכיתי להיוולד בתוצרת כחול-לבן, לא מצליחה לשכוח ולו לרגע קט את הזכות הגדולה שעלתה בגורלי כשהוריי החליטו לעזוב קריירה ומשפחה וקהילה כדי לעלות לארץ ישראל בהיותי ילדה. אני לא מסוגלת לדמיין את עצמי עולה על מטוס לחו"ל אפילו ליממה אחת. אבל לפעמים אין בעל הנס מכיר בנסו. כמה היו נותנים אבותינו תמורת שעה קלה במדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו.

את הסיפור הבא כבר סיפרתי, אך המתיקות שלו והעוצמה שבו מבקשים ממני לחזור ולספר אותו בשנית. ערב פסח בירושלים. הרך הנימול מובל לחיבוק אימהי. הסבא הנרגש, יונה עמנואל ז"ל, מבקש לומר כמה מילים: "לפני ארבעים שנה בדיוק, בערב פסח, הייתי נער במחנה הריכוז ברגן בלזן. חלק מבני המשפחה נפטרו מרעב, תשישות ועבודת פרך. הגיע ליל הסדר, בלי מצה ובלי יין, אך עם הרבה מרור... כשנגמר סוף סוף המסדר הארור אחרי יום העבודה המפרך, זחלתי לפינה של אמי הגוססת, ואמרתי עמה בלחש את נוסח ההגדה שהיה שגור על לשוני, עד שהגעתי לברכת הגאולה: 'כן ה' אלוקינו יגיענו למועדים ולרגלים הבאים לקראתנו לשלום, שמחים בבניין עירך וששים בעבודתך'... כאן עצרתי. איך יכולתי להמשיך? מי מאיתנו יגיע 'למועדים ולרגלים'? מי יזכה לשמוח בבניין ירושלים? פרצתי בבכי וברחתי משם". המשיך סבא יונה ז"ל ואמר: "אם הייתי מעלה בדעתי שאצא משם בחיים, ואעלה ארצה, ואקים בה משפחה במדינה יהודית, ואוליד ילדים, ואחגוג עם כל המשפחה בסעודת ברית מילה לנכדי בתוככי ירושלים – הייתי מצליח לסיים את הברכה".

ומה נאמר אנחנו, שרואים את כל הניסים שסביבנו, איך לא נודה ולא נשיר את שיר הגאולה?

לתגובות: drchana2@gmail.com