בשבע מהדורה דיגיטלית

עניין אישי עם אל"מ (מיל') דוד רוקני

בן 86. גר ברמת גן, נשוי לרונית, אב לשלושה וסב לחמישה. מפקד טקס הדגלנות של יום העצמאות במשך 34 שנים

עפרה לקס , ה' באייר תשע"ח

אלוף משנה (מיל') דוד רוקני
אלוף משנה (מיל') דוד רוקני
צילום: שלומי יוסף

התחלה/ ינואר 1932, קרמנשאה, איראן. "מקום שהיו בו תושבים טובי לב, והאווירה היא משפחתית". בהיותו ילד צעיר עברה המשפחה לטהרן. האב היה יבואן של סחורות, האם גידלה את הילדים. המשפחה הייתה עשירה, "בית של 20 חדרים ובריכה באמצע. את החדרים שלא היינו צריכים, השכירו ההורים לאנשים אחרים". שלושה בנים ובת, הוא השלישי.

איראן ידידתי/ באותה תקופה "היהודים באיראן היו שמורים לגמרי", וכך היה גם כשהגיע חומייני. גיסו, האח של רעייתו, מתגורר עם משפחתו באיראן גם היום. "הוא ביקר כאן כמה פעמים, בדק אם הוא יוכל להסתדר פה עם משפחתו והחליט ששם יהיה לו יותר טוב".

לימודים/ בית הספר הכללי היה מטרים ספורים מהבית, לשם הלכו הוא ואחיו. "אני מאמין שידעו שאני יהודי, אבל אף פעם לא דיברו על זה. הילדים התעסקו במשחקים". בית הספר היה מוסלמי, לכן בימי שישי היה חופש ובשבת דווקא למדו. "לפני יום כיפור אחי היה הולך לרופא היהודי, ומוציא לכולנו אישורי מחלה על יום כיפור".

תיכון/ הגדול והמפורסם של טהרן. "יום אחד כשהייתי בכיתה ט', שמעתי ילדים דנים ביניהם אם אני מוסלמי או יהודי. עשיתי את עצמי לא שומע, הלכתי לקיר ליד, נתתי מכת אגרוף חזקה במקום שידעתי שהוא מגבס. זה סתם להם את הפה. הם ידעו שאם אני מוסלמי או יהודי זה לא משנה, יש לי אגרוף חזק".

תנועת נוער/ החלוץ. הצטרף בגיל 15 וחצי. חברי התנועה היו מתכנסים בבתי כנסת ומלמדים עברית.

זהות בדויה/ כשהיה בן 16 וחצי עלה אחיו ארצה. המכתבים שלו, שבהם סיפר במה הוא עובד וכמה טוב לו, עשו לדוד "תיאבון לעלות לארץ". שנה אחר כך הוא צורף למשפחות שהגיעו מעיראק. "אמרו לי: תיצמד למשפחה שאיתה הצטלמת לפני הטיסה, ואל תוציא מילה מהפה עד שאתה עולה למטוס. ככה עשיתי".

ארצה עלינו/ יומיים בלבד עשה במחנה עולים שבין זיכרון יעקב לחיפה. אז בא נציג ושאל אותו לאן הוא רוצה להגיע. "אמרתי לקיבוץ של אח שלי, אשדות יעקב".

אשדות יעקב/ אחיו שלמה קיבל אותו בהפתעה ובשמחה. "הייתה לנו חברה פרסית. כל ערב היינו מתאספים והייתה הרצאה, אסיפה או סרט".

גולני שלי/ צו הגיוס הגיע לקיבוץ כעבור שנה ורבע. "עלינו על משאית ונסענו עד מחנה שרגא. הרב-סמל אמר לנו לרדת מהמשאיות. כשירדנו, הוא אמר 'לא עשיתם את זה כמו שצריך, תעלו שוב ותרדו יותר מהר'". התיזוזים לא הפריעו לו, והוא התחבב מהר מאוד על צוות הפיקוד. הוא אפילו קיבל פס כשכולם תוזזו בלילה, "המפקד אמר לי 'לך לראות סרט בעכו'".

כן המפקד/ רצו לשלוח אותו לקצונה אבל הוא סירב. "אמרתי, אני לא מתכנן להישאר בצבא". הוא הסתפק בקורס מ"כים וסמלים, אבל קצת לפני השחרור ביקשו ממנו, והוא חתם לשנה. "לקראת סוף השנה ההיא שאלו אותי 'אתה לא חותם?', חתמתי שוב". גם הפעם סירב לצאת לקצינים. "אמרתי 'אני כבר סמל. אין טעם'". כך נשאר 13 שנים וחצי.

לישא אישה/ "בגולני ראיתי שיש מעט בנות, והמפקדים מחפשים אותן. במקרה אחד או שניים זה היה למטרה טובה ויצאו חתונות, אבל הרוב לא". הוא לא רצה להינשא לאישה שעברה מסלול כזה. "אמרתי, מוטב שאלך לבקר את הוריי שלא ראיתי 13 וחצי שנים". על הדרך קיווה למצוא את הנשמה התאומה.

הנשמה התאומה/ באיראן התארח עם הוריו אצל קרובי משפחה וחברים. הוא היה בכמה בתים וראה כמה בנות, "אחת מהן הייתה חייכנית במיוחד, נחמדה ודיברה חופשי. אמרתי להורים שלי שאני מבקש להיפגש איתה שוב". אחרי מפגש נוסף הם נפגשו מדי יום באופן רשמי. הוא היה מגיע לרונית בתשע בבוקר וחוזר לבית הוריו בתשע בערב. לא הרבה אחר כך השניים נישאו.

ישראל שלי/ אחרי ששבו לישראל כזוג נשוי, "מיד רשמתי אותה לאולפן וביקשתי מהשכנות שיעזרו לה להיקלט בארץ". רונית השקיעה במשך השנים בגידול הילדים. הוא שירת בצבא.

הברכה/ אלונה, חזרה בתשובה, נשואה ואם לשניים, היא ובעלה עוסקים בחסד, גרים בראשון לציון. יריב, נשוי ואב לשלושה, קבלן דודי שמש, גר בגני תקווה. אסף, ד"ר לביוטכנולוגיה, עובד במעבדות הראשיות של משרד הבריאות, גר בירושלים.

קצין בלי קורס/ הוא פיקד על קורס נגדי משמעת, נגדי שלישות ושלישים. "הייתי רס"ר בכיר והיו קצינים זוטרים תחת פיקודי. הציעו לי שוב ללכת לקצינים. אמרתי אני לא הולך עכשיו לבה"ד 1 להכשרה ארוכה. אמרו לי בסדר, תלך להכשרה חינוכית של שישה שבועות. אמרתי טוב, אבל אני לא מסכים לענוד דרגת סגן. אמרו בסדר, ונתנו לי דרגת סרן. התחרטתי שלא אמרתי שלא אענוד דרגת סרן".

במעלות הדרגות/ אחרי שנה קיבל דרגת רב סרן, ואחרי ארבע שנים סגן אלוף. בתום 35 שנות שירות השתחרר, אבל אחרי חצי שנה נקרא לשירות מילואים להעברת השתלמויות בפיקודים. פרויקט אחר שבמסגרתו היה עושה שישה שבועות מילואים מדי שנה הוא טקס הדגלנות במעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות.

דגלנות/ "בגולני, בקורס מדריכי ת"ס ותס"ח, העבירו לי 60 שעות של תרגילי סדר. אהבתי את זה מאוד, ובסוף אימון גדוד הייתי תמיד עושה מסדר עם תרגילי סדר. ראו את זה בחטיבה ואימצו את זה. אחר כך העברתי את זה בקורסים שלי. כשהציעו לי להיות אחראי על הטקס, הסכמתי".

עולה עולה/ מדינת ישראל חגגה אז 41 והוא ביקש 41 נגדי משמעת. שנה אחר כך השתתפו בטקס 42 נגדים. עם הזמן הוא הכניס גם קצינים זוטרים, "כי לא יכולתי לרוקן את הצבא מנגדים". כך הגיע עד 68 שנים למדינה ומשתתפים בתרגילים. "תמיד היה חלק בטקס שעסק בנושא השנתי. כל שנה חיכיתי לראות מה הוא". הוא היה אחראי על הכול, מהתכנון ועד לביצוע. בחיילים המופיעים טיפל כמו שצריך.

צמר גפן/ הוא דרש מהחיילים "שלא ישחקו כדורגל כדי שלא יבואו לי עם נקע ברגל". חוץ מהדרישות היו גם בונוסים, "תנאים טובים וארוחות טובות. אף אחד לא רצה לעזוב באמצע".

יזכור/ בשבוע שעבר, כבכל שנה, היה באזכרה של סג"מ הילה בצלאלי שנהרגה במהלך החזרות לטקס הדגלנות לפני שש שנים. "באותו אימון סידרתי את המבנה והסברתי מי צריך לזוז לימין ומי לשמאל. עליתי לבמה המרכזית בריצה, כדי לראות איך יצא, וראיתי עמוד תאורה שמתחיל להתנדנד. צעקתי 'א‑לוהים תברחו! תברחו!' כולם ברחו, היא קפאה במקום".

ההחלטה/ "מיד אחרי מה שקרה אספנו את כל החיילים, הגיעו אלוף הפיקוד וקצינים בכירים". הוא לא ידע מה יעלה בגורל הטקס. "בסוף החליטו לקיים אותו. ביקשתי מהחיילים שלשעות האימונים נשכח את העצב שלנו".

חור שחור/ באותה שנה הוא יצר רווח כפול בין שני דגלנים, כדי להמחיש את היעדרה. "ביקשתי שיסבירו את זה לקהל".

תם הטקס/ זו השנה השנייה שהוא כבר לא מנהל את הטקס אבל המחליף שלו, סא"ל במיל' שמעון דרעי, היה פקוד שלו לפני 30 שנה. "אני הצעתי שהוא יחליף אותי". דרעי התייעץ איתו גם בשנה שעברה וגם השנה, ולכן הוא לא מרגיש לגמרי מנותק. "הזמינו אותו לחזרה הגנרלית".

אם זה לא היה המסלול/ הוא מעולם לא חשב על זה. "הייתי שרוף על הצבא, שם מצאתי את מקומי. הצבא היה החיים שלי".

מה חדש/ "בכל שנה, בטקס, היינו יוצרים צורה של מגן דוד וחנוכייה. בכל פעם ניסיתי ליצור חנוכייה אחרת. הייתי הולך לחנות עתיקות שמוכרת מנורות, כדי להתרשם מהדגמים ולראות שלא פספסתי משהו. בהמשך השתמשתי במחשב"

התפקיד האהוב/ רס"ר גדוד בגולני. "הייתה לי השפעה על החיילים והקצינים. היה לי חשוב שהתנאים של החיילים יהיו טובים. זה היה בתקופת הצנע, בצבא היה אוכל סביר. אני הייתי עומד לידם בחדר האוכל ורואה שקיבלו את המנה כמו שצריך"

ובמגרש הביתי

בוקר טוב/ השכמה בסביבות שש. יש בקרים שבהם הוא עושה הליכה בבוקר ויש ימים שרק בצהריים. רעייתו הולכת על הבוקר לצ'י קונג, "היא גם מעבירה את התרגילים ברוב הימים". ואז הם מתיישבים לארוחת בוקר.

צפייה מועדפת/ בזמן האחרון התחילו לצפות בערוץ הידברות "שזה לכיוון המסורת והדת".

שבת/ ארוחה משפחתית עם קידוש משפחתי. "או שבאים אלינו, או שאנחנו נוסעים לילדים".

אוכל/ ח'ורמה סבזי – ירק מבושל עם תפוחי אדמה ובשר. אשתו מכינה אותו טעים טעים.

אחזקת הבית/ "כל הקניות זה אני. כשהגברת עסוקה בבישולים לפני שהנכדים באים לבקר, אז גם ספונג'ה".

מפחיד/ "אחרי כל מיני מחזות שראיתי בצבא כשהייתי מ"מ חבלה, לא מפחיד אותי כלום".

כשתהיה גדול/ "אני כבר לא מחפש חלום להגשים. אני רוצה לראות את הילדים והנכדים שלי ואת ההצלחה שלהם בחיים".

לתגובות: ofralax@gmail.com