בשבע מהדורה דיגיטלית

האסיר שניצח את הקג"ב

אפרים חולמיאנסקי, שהסתכן יום יום במשך ארבע שנים כדי ללמד עברית ויהדות ברחבי ברית המועצות, מספר היום את סיפורה של יהדות הדממה

עפרה לקס , ה' באייר תשע"ח

"כל העלייה מברית המועצות היא בבחינת חזון העצמות היבשות". אפרים חולמיאנסקי
"כל העלייה מברית המועצות היא בבחינת חזון העצמות היבשות". אפרים חולמיאנסקי
צילום: מירי שמעונוביץ

אפרים אלכסנדר חולמיאנסקי מחזיק באחד משיאי שביתות הרעב בהיסטוריה העולמית: לא פחות מ‑207 ימים בצינוק בבית הכלא של ברית המועצות.

באמצעות שביתת הרעב הזאת הוא הצליח נגד כל הסיכויים לנצח את מכונת הענק הקומוניסטית שרדפה אותו בשל פעילות ציונית. סיפור הגבורה שלו אינו מוכר, אבל לצדו במסדר החיילים האלמונים מברית המועצות ניצבים עוד אסירי ציון רבים שפעלו תוך סיכון אישי גבוה והישראליות אינה מכירה בהם. חולמיאנסקי מנסה להרים את מסך האנונימיות המכסה את הלוחמים במסך הברזל ומדגיש: "הייתה שם תנועה לאומית. שרנסקי ומנדלביץ' ואידה נודל לא היו לבד. הם היו חלק ממנה. כל העלייה מברית המועצות היא בבחינת חזון העצמות היבשות".

משפחת חולמיאנסקי מתגוררת במעלה אדומים. מדי בוקר נפתחים תריסי הבית אל נוף מדברי משגע. אל זווית העין מתגנבות שכונותיה של ירושלים הבירה, אליה כסף חולמיאנסקי כמסורב עלייה מאחורי מסך הברזל. חולמיאנסקי (68), ציוני גדול, לא נולד כזה. הוא גדל במרכז מוסקבה בלי לדעת שהוא יהודי. עד גיל תשע שמע מהסביבה מספיק תיאורים אנטישמיים על היהודים, כדי שתהיה לו דעה מוצקה עליהם: "חשבתי שהם מקוללים, פגומים בנפשם ותאבי בצע". ערב אחד נכנסה לבית משפחת חולמיאנסקי סוקרת של מרשם האוכלוסין ושאלה שאלות גם על הלאום. אימו השיבה שהם יהודים וחשפה באחת את הסוד הגדול. הוא סירב להאמין. בתקופה הראשונה אחרי הגילוי חשש שמישהו יעלה עליו. בהמשך התבונן בקרובי משפחתו היהודים וגילה שהם דווקא "מאוד נאורים, בעלי עקרונות, כולם מתנהגים יפה, אוהבים אותי". עם השנים החל להשלים עם זהותו ואף הבין שאולי אפילו יש במה להתגאות. "כנער, לקחתי מחברת ועשיתי רשימה של יהודים דגולים ותרומתם לתחומים שונים".

בגיל 15 התקבל לבית ספר למחוננים במתמטיקה. בשיעור הראשון הקריא המורה את שמות הנוכחים, וחולמיאנסקי לא ידע את נפשו. "מעולם לא שמעתי כזה ריכוז של שמות יהודיים". הוא התמלא בגאווה. אחרי שהופנמה התובנה שיש בלאום הזה משהו מיוחד, הגיע תורן של שאלות המהות. "בבית הספר התגבשה קבוצה של חברים יהודים. שאלנו את עצמנו, אם שונאים אותנו - אז למה אנחנו מצליחים להתקיים עד היום הזה? איזה כוח מגן עלינו?". המסקנה הייתה שהתופעה היא לא הגיונית, "אז כנראה שיש כוח עליון". מסקנה מרחיקת לכת, על רקע האינדוקטרינציה האתאיסטית לה זכו. מחשבה אחרת נגעה לעתיד הצפוי להם במדינה. ליהודים יועדו משבצות מאוד מסוימות. "חשבתי, מי משתמש בפירות של העשייה שלנו? ברית המועצות שמתייחסת אלינו כמו אל גז, נפט או פחם? משאב לא יכול לדרוש את הזכויות שלו".

הוא החל לחלום על הגירה. שעריה של ברית המועצות אמנם היו סגורים על מסגר ובריח, אבל הוא ידע על קרובי משפחה שהיגרו לארצות הברית כמה עשרות שנים קודם. "אז מה, שהדוד סם ייהנה מפירות עמלי? יותר טוב, אבל עדיין לא מספיק. אז לאן?". באופן הכי לא צפוי בחר חולמיאנסקי את המדינה הזעירה, זו שקיימת כנראה, אבל לא רואים אותה במפה. ישראל הייתה אז עדיין עם מותניים צרות, ברית המועצות, נזכיר, הייתה אימפריה עצומה. החברים צחקו על הבחירה שלו, אבל הוא עמד על שלו ואפילו החליט להתכונן כדי שאם יקרה נס, הוא יהיה מוכן. הוא רצה ללמוד אנגלית, עברית הייתה מעבר לכל דמיון. הוא גם החליט לרכוש מקצוע ואולי גם להתחתן, כדי שבבוא העת יוכל לעלות ולהיות חלוץ לפני המשפחה. בכל יום שיבוא.

עברית קלה שפה

שמונה שנים אחרי, חולמיאנסקי הוא כבר מהנדס אלקטרוניקה. את היעדים שקבע לעצמו הוא לא שוכח. מקצוע יש לו וגם אנגלית הוא למד, אבל הנס עוד לא קרה. השערים לא נפתחו, אלא בצורה מצומצמת. מה שהחזיק אותו באותה עת היו השידורים בגלים קצרים של הבי בי סי ושידורי קול ישראל באנגלית. יום אחד שמע ברדיו שמתקיימת פעילות יהודית במוסקבה. "חשבתי, אין דבר כזה. אני לא מכיר. מצד שני, ברדיו אמרו שיש בני נוער שיש להם התארגנות לחוג ביחד את חגי ישראל ושיש פריחה בחוגים ללימוד עברית".

חולמיאנסקי חלם ללמוד עברית. לא פעם לקח את הספרים הישנים והקרועים, הכתובים עברית, שהיו בבית הוריו. "הפכתי אותם למטה ולמעלה, לא ידעתי איך מסתכלים על זה. מאיזה צד". הידיעה הזאת סקרנה אותו מאוד והוא התחיל לחפש לאט ובזהירות, שכן רק ההתעניינות עצמה עלולה לגרום נזק רב בדמות חקירות והתנכלויות של המשטר. אבל הוא החליט לקחת סיכון ולבסוף מצא מורה לעברית ויצא לדרך. "זה מאוד מצא חן בעיניי. לפני כן למדתי אנגלית והיה לי מאוד קשה. כאן התקדמתי במהירות".

דווקא העברית נקלטה אצלך מהר? זה הרי לא דומה לשום דבר שהכרת.

"מוזר, אבל לפעמים, כששמעתי מילים חדשות שהמורה נתן לנו, הייתה לי תחושה שכבר שמעתי את המילים האלה. הרגשתי שאני צריך רק קצת ריענון. שמעתי שזה קרה גם לאנשים אחרים".

כעבור שנה סיפר חולמיאנסקי למורה שלו שחסך סכום כסף נכבד לצדקה ושהוא מייעד לתת אותו למשפחות של מסורבי עלייה. אלה איבדו, על הדרך, את מקומות העבודה שלהם. המורה התרשם, אבל היה לו רעיון אחר. "הוא ביקש שאהפוך את עצמי לשליח ללימוד עברית בערים אחרות". עד אז פעלה רשת לימוד העברית רק במוסקבה ובלנינגרד (סן פטרסבורג של היום). בשנת 79' הייתה שם פריחה של ממש. 50 מורים לעברית, והמון עשייה סביב הנושא של עברית, יהדות וישראל. במוסקבה חיו אז בין 300 ל-500 אלף יהודים, אבל חולמיאנסקי חישב ומצא ש-75 אחוזים מהיהודים גרים מחוץ לשתי הערים האלה. בערים מינסק, קייב, אודסה, חרקוב ועוד, גרו מאות אלפי יהודים. היה בהן ביקוש ללימוד עברית אבל לא היה מי שירווה את הצמא הגדול.

במוסקבה, באופן מעט מוזר, איפשר הקג"ב את לימודי העברית. אמנם האנשים נהנו ממעקב צמוד של סוכנים, אבל התופעה המשיכה להתקיים בידיעתם. מה שהיה ברור הוא, שמשטרה החשאית לא תאפשר פעילות כזאת מחוץ למוסקבה ולנינגרד. בשלב הזה חולמיאנסקי כבר התחיל ללמד עברית בעצמו, והפך למורה פופולרי. הוא התלבט לא מעט בהצעה לפרוץ את גבולות העיר הגדולה וללמד מחוצה לה. מצד אחד המעשה הזה מסוכן מאוד והעונש הצפוי הוא ברור וחמור. מצד שני, הוא הרגיש שהוא לא יכול להפקיר את האחים שלו. "לא ישנתי בלילות, הרגשתי שאני לא מסוגל", הוא אומר ודמעה נוצצת בעיניו. חולמיאנסקי החליט לקחת את השליחות על עצמו. הוא גייס לפעילות את אחיו הגדול מיכאל ואת יולי אדלשטיין, יו"ר הכנסת דהיום. השלושה חילקו ביניהם את מפת ברית המועצות הגדולה. מכאן כל אחד יצא לדרך.

גיליון שלם לא יספיק כדי לתאר את דרך החתחתים שעברה החבורה בדרך להקמת קבוצות נוספות. למצוא את האנשים הנכונים, ליצור קשרים עם המקומות, לשכפל חומרים בתקופה שבה מכונות השכפול מפוקחות על ידי השלטון. הם אפילו פיתחו שיטת הוראה מיוחדת שהוא קרא לה 'הוראה טוטאלית' ובה מי שיודע את האות בי"ת יכול ללמד אל"ף. "רק למפלצת עם הרבה ראשים יש סיכוי לשרוד. כך אם יכרתו ראש אחד, יצמחו שניים". החבורה הזאת בנתה אימפריה. הם לימדו עברית וגם חומש עם רש"י, לימדו על ארץ ישראל ועל המדינה, חלק ניכר מהפעילים חזרו בתשובה והברק חזר לעיניים: יש מהות לעם הזה, יש לו היסטוריה ויעוד.

פעלתם ככה ארבע שנים, תוך סיכון יומיומי. ידעתם היטב מה קורה בכלא הסובייטי.

"ידענו. מדי פעם לקחתי לעצמי פרק זמן לחשוב אם אני ממשיך. התחושה הייתה שהכרכרה דוהרת ולפנינו תהום. היא כמעט לא עוצרת בתחנות, כך שאוכל לקפוץ. מצד שני אני אומר, בלעדיי זה לא יעבוד. אולי אבנה מנגנון טוב ובמהלך הזמן אוכל להצניע את התפקיד שלי. אבל זו הייתה סתם מחשבה. משהו שאמרתי כדי להרגיע את עצמי. לא הייתי מסוגל לעזוב אותם".

ארבע השנים האלה לא עברו בשקט. כמה חודשים אחרי שהתחיל בפעילות, ביום הולדתו ה-30, הוא קיבל מתנה מיוחדת, מסיבת הפתעה: ביקור של הק.ג.ב. "נלקחתי לארבע שעות של חקירות ואיומים. הם אמרו לי 'אם תמשיך במה שאתה עושה, אתה תמצא את עצמך במקום שבו שרנסקי נמצא'. אמרתי להם ששרנסקי לא לימד עברית, ואני לא עושה את מה שהוא עשה". חולמיאנסקי אמר לחוקריו בלא מעט תעוזה שיש קורסים רשמיים בכל השפות, אז אולי כדאי שיהיה גם כזה בעברית, כך יהיה להם קל לפקח עליו. אבל השורה התחתונה לא הייתה כל כך מחויכת. "הם אמרו שאני מאוד מתאים למשפט ראווה ובסוף ככה זה ייגמר". בארבע השנים הבאות הוא ראה והרגיש אותם בכל פינה, עוקבים בסתר ובגלוי. בתקופה הזאת הוא וחבריו הצליחו להעמיד קבוצות מחתרתיות בארבע ערי שדה. הקבוצות ימשיכו לפעול עוד שלוש שנים אחרי כן ויפסיקו בתקופה הליברלית של גורבצ'וב. אחר כך המורים יעלו לישראל. אבל עבור חולמיאנסקי הכל נקטע בשנת 84, תשמ"ד, אז נעצר בידי הקג"ב.

"כל שעה הייתה מכה בשבילם"

קיץ. חולמיאנסקי יושב עם קבוצת תלמידים קטנה ומלמד אותה עברית. הם נמצאים באסטוניה, ליד הים הבלטי. פתאום מגיעים שוטרים ומבצעים חיפוש ארוך ומתיש, ותשאולים בלי סוף. אחרי שהם הולכים מגיעים שניים אחרים ושולחים אותו לתחנת המשטרה. הוא נזרק לתא מעצר מצחין ולאט לאט מעכל שזהו, הצבת נסגרה עליו. הוא נלכד.

"ההאשמה הראשונה שלי הייתה מופרכת. אבל אני בעיקר מתפלל, כי ברור לי שזו התחלה של משהו יותר גדול". הוא נלקח לבית מעצר בעיר הבירה של אסטוניה, טאלין. שם הוא מושלך לתא עם שני מדובבים. "הם כל הזמן נחקרו ואני לא. בערך חודש אחרי המעצר נפתחת דלת התא, עומדת סוהרת ומכריזה "חולמיאנסקי!".

"ירדנו למטה, למרתף החקירות. עומד שם אדם בגיל העמידה, מבט אכזרי, פיקח וקר, מחויט היטב, ריח של בושם יקר. מראה וריח שבכלל לא שייכים לכלא. ואז אני מבין שזהו זה". האיש הציג את עצמו כחוקר לעניינים מיוחדים והסביר כי חיפוש בביתו של חולמיאנסקי העלה שהוא החביא אקדח ותחמושת. "בעצם אומרים לך: אתה מת. הגוף שלך אולי עוד קיים אבל גמרנו עליך. אתה שומע מילים, אבל אלה רק גלי הקול. לאט לאט זה מתחיל לחלחל. נגזר הגורל". את הפריטים האלה, שהושתלו בדירתו, הוא כמובן לא הכיר. החזירו אותו לתא כשהוא בקושי הולך מעומס הבשורה. "הרגשתי שלא נשאר ממני אלא אפר". כשחזר לתא, קפצו עליו שני השותפים-מדובבים בשמחה ושאלו "נו, מה היה?". הוא הזכיר להם שכבר הבטיח להם לפני כמה ימים, שאם הק.ג.ב. יטפלו עליו אשמת שווא, הוא יפתח בשביתת רעב.

איך מכאלה תהומות של ייאוש אתה מצליח להחליט על מעשה רב עוצמה?

"אני אומר לעצמי, אותי הם הרגו. אבל יש לי עדיין יכולת, עדיין משהו בקנה. אני אעשה משהו נגדם שיהיה לו הד בעולם. הם רוצים להפוך אותי לכלי הפחדה על כל המערכת שמלמדת עברית. מסר של 'אתם זוכרים איך חולמיאנסקי היה, תסתכלו עליו עכשיו'. זה לא יקרה. אז את הדבר היחיד שיש לי אני מפעיל עכשיו ויהי מה". הוא פתח במלחמה באמצעים הדלים שהיו ברשותו: פשוט לא לאכול. כעבור יומיים הוא קיבל זימון מסגן מפקד הכלא שאמר לו בצחוק שאיש לא הצליח להתמיד בשביתת רעב. הוא גם חידש לו ששביתת רעב היא הפרה בוטה של תנאי המשמעת של הכלא. מי ששובת רעב נשלח לצינוק ויוצא משם בשני תנאים בלבד. "או שתתפגר, או שתפסיק". למרות האיומים, חולמיאנסקי החליט להמשיך בתכניתו. למחרת בבוקר נזרק לצינוק.

תאי הצינוק הקטנטנים היו מבודדים זה מזה אבל סמוכים יחסית. זה היה המקום היחיד בו יכלו האסירים לצעוק באופן חופשי, עד כמה שהמושג חופשי שייך לזמן ולמקום. חולמיאנסקי בירר בצעקות את מצבו. תוך כמה שאלות הבין שאיש לא החזיק מעמד בצינוק למעלה מ-30 יום, גם לא כשחזר באמצע לכמה שעות לתאו הרגיל. חולמיאנסקי הבין שהסוהרים מצפים שיישבר בתוך כמה ימים, "זאת אומרת שהימים הראשונים הם הקריטיים". הוא התמיד בצום שלו. הגוף הלך ונחלש אבל הסוהרים הם שנשברו ראשונים. קודם הכניסו אליו ארוחות כדי שיתגרה, "זה לא היה מהתפריט הדל של הצינוק, אלא ארוחות מהתפריט המשובח של בית המעצר", הוא צוחק. אז זה לא הצחיק אותו, אבל הוא גם לא נשבר. בכל פעם שתקף אותו ייאוש דיבר עם ריבון עולם. "בכל פעם שאמרתי שאני לא מסוגל, קרה משהו שנתן לי אות, עזרה, משהו שנתן לי כוח. וידעתי שכל שעה הייתה מכה בשבילם".

הכוחות הלכו ואזלו והוא לא יכול היה לעמוד יותר על הרגליים. העזרה הגיעה ממקום בלתי צפוי. בצינוק הקטנטן היה דרגש שהוצמד לקיר במשך היום ונפתח רק לשעות השינה. אחר כך הסוהרים היו נועלים אותו והאסיר לא יכול היה לשכב. אצל חולמיאנסקי זה היה אחרת. השומרים ראו את מצבו ופתחו לו את הדרגש שלא בשעות הרשמיות. "כולם חשבו שאני משוגע. אולי ריחמו עליי".

אחרי 15 יום הוא נשלח למרפאה, שם הקריא הרופא בפאתוס את העובדה שמעכשיו עליו להיות מוזן בכפייה. על השולחן היו מסודרים בקפידה כל מיני כלים שלא הכיר, כולם כדי להצליח להחדיר אליו נוזל מזין. מדי יום היו מכניסים אליו מזון בכפייה. חלק מהאחיות עשו זאת באכזריות רבה, אחרות סתם בחוסר אכפתיות. ההזנה בדרך זו הסבה לו כאבים רבים מאוד. אחת האחיות לימדה אותו איך למזער את הנזקים ולהפוך את הפרוצדורה לפחות כואבת. זה שירת אותו היטב.

גן עדן של שמיכה וסדין

הוריו ידעו שנעצר, אך לא ידעו שבנם החליט לפתוח בשביתת רעב. ארבעה שבועות לתוך השביתה, הם הלכו להעביר לו משלוח של מזון, אך נאמר להם שהדבר בלתי אפשרי משום שבנם שובת רעב. כמה ימים אחרי, העולם כבר ידע מה נעשה עם חולמיאנסקי והתחיל להיווצר לחץ של דעת הקהל הבינלאומית. הפגנות שהתחילו ולא ייגמרו כל כך מהר. ימים נוספים עוברים, חולמיאנסקי לא נשבר. הוא מוזמן שוב אל מפקד הכלא, שמסביר לו: "התנאים בצינוק קשים, זה משפיע על שיקול הדעת שלך. אנחנו רוצים לעשות מחווה. נוריד לך את הדרגש, תוכל לשכב כל היום. ניתן לך מצעים, יהיו לך שמיכה וסדין, אתה מאמין? ככה יהיה לך יותר קל לרדת מהעץ עליו טיפסת". חולמיאנסקי חזר לתאו הקטן וראה כמו בחלום שמישהו פורש עבורו סדין ומוסיף שמיכה. "נשכבתי על הדרגש ואמרתי לעצמי, אם אני אשרוד ופעם ישאלו אותי איך היה, ואם יכול להיות גן עדן בתוך כל זה, אני אגיד כן! זה הרגע!".

הסדין והשמיכה היו נהדרים, אבל לא עזרו לחולמיאנסקי לרדת מהעץ. להיפך. כעבור כמה שבועות נוספים הוא נקרא שוב למרתף החקירות. "הרגשתי באוויר שיש שינוי, שהחוקר רוצה להגיד לי משהו אחר". החוקר הסביר שבכלי הנשק שמצאו בדירתו של חולמיאנסקי מישהו ירה, אבל לא ברור באלו נסיבות. הלב שלו פעם בחוזקה. "לא הבנתי מה זה אומר, טופלים עליי תיק רצח עכשיו? או כמה תיקים? בכל זאת, הלב שלי אמר משהו אחר". הדבר השני שהחוקר אמר הוא שטביעות אצבעותיו לא נמצאו על כלי הנשק. "ניסיתי לעכל. מה, לא זייפו את טביעות האצבעות שלי? מה הוא אומר בעצם? מה זה כל הקרקס הזה? זה בעצם אומר שאתם לא מצליחים ליישם את ההאשמות שלכם עליי, שאתם על סף פשיטת רגל. כך התחלנו לנצח. למרות שהייתה עוד דרך ארוכה".

הק.ג.ב. הבטיחו לו חמש שנים בכלא ועוד שבע שנות גירוש. בפועל, אחרי המשפט הוא קיבל עונש מאסר של שנה וחצי בלבד. בשביתת הרעב הוא התמיד במשך 207 ימים, מתוכם חמישה ימים ללא שתייה. הוא הגיע למצב בריאותי קשה מאוד, אל סף מוות. בהמשך עבר לבית סוהר אחר, שם הפסיק לשבות רעב, ושוב שבת לפרק זמן מסוים. "זה היה הרבה מעבר ליכולת של בן אדם. אני בעל הנס. זה לא משהו שאפשר לטעות בו שאולי הייתי בריון והצלחתי. זה פשוט קרה לי, וזה כל כך מוזר. אני מסתכל ולא מבין איך אני עדיין פה. איפה הם? איפה החוקר שלי? המפלצת קרסה, אנחנו ניצחנו, קומץ של אנשים מול הדבר הענק הזה".

לצעוד אל החופש

ככל שתאריך סיום המאסר התקרב, הלחץ שלו גבר. הוא חשש שהק.ג.ב. יתעקש להשית עליו עוד שלוש שנים וחצי כדי להשלים לחמש שנים. אבל השבועות חולפים ושום דבר לא קורה. הוא לא נקרא לחקירה, שום חפץ לא מושתל בביתו שבמוסקבה. חודש לפני הסיום מאפשרים לאסירים להצמיח שיער. גם לו. שלושה ימים לפני תאריך השחרור האסירים, לבושים במדי האסיר, עוטים על עצמם מין חצי חולצה שיש לה גם עניבה, וכך מצטלמים לתעודת השחרור. זאת, כדי שהאסירים ייראו מטופחים כשיציגו את תעודת השחרור למכריהם. חולמיאנסקי צולם אף הוא כך.

שבת, כ"ב שבט תשמ"ו, בוקר יום השחרור. הסוהרים אף פעם לא מאחרים, הם תמיד מקבלים צלצול ממטה הק.ג.ב. בתשע בבוקר בדיוק, האסיר מקבל את תעודת השחרור שלו, ופוסע לעבר החופש. אבל חולמיאנסקי רואה בחרדה איך הדקות נוקפות ושום דבר לא קורה. הוא כבר לא יכול לשבת ולא לעמוד וכשהשעה 11 מתקרבת הוא מחליט להסתכן בצינוק נוסף וללכת בעצמו למטה. "אני מרגיש שעכשיו חורצים את הגורל שלי, עכשיו דנים אם לשחרר אותי או לא". הוא צועד לעבר הפקידה, צועק עליה שהוא אדם חופשי עכשיו ושהם מחזיקים אותו בניגוד לחוק, היא מזעיקה את האחראים עליה ומתחוללת סערה. התיק שלו, מתברר, לא נמצא בכספת. מישהו לקח אותו ואין יודעים לאן. עוד שעה וחצי של עצבים מתוחים ובשעה 12:20 קצין מתפרץ אל החדר, שטוף זיעה וסמוק כולו, מתנצל ומחזיר לו את מסמכיו. מתחילים לצעוד אל החופש.

שבעה חודשים ארך השיקום הפיזי של חולמיאנסקי, ועוד שנה וחצי עד שקיבל את האישור המיוחל לעלות לארץ. בין לבין הוא חזר לפעילות למען העם היהודי. הפעם לא היה זה פרויקט לימוד העברית, אלא הפגנות להעלאת המודעות בקשר לשואה.

לא פחדת מסיבוב שני בכלא?

"אני חושב שהיה להם מספיק ממני", הוא אומר בלי להתבלבל. בתקופה הזאת הוא גם נישא והפך לאב. מיד כשהתאפשר, הוא עלה לארץ. בישראל נולדו לו עוד ארבעה ילדים והיום יש לו גם נכדה. במשך השנים הוא עבד בחברה להפקת נפט ובחברות סטארט אפ. איש רגיל, השכן מהדלת ממול, כזה שבחיים לא תנחשו שהוא גיבור ישראל.

חולמיאנסקי אינו מקטר. הוא לא שואל איפה אות הכבוד שלו או של חבריו ואיפה ההכרה. כהרגלו, קם ועשה. הוא הוציא לאחרונה את סיפורו בספר 'קול הדממה' בהוצאת אופיר ביכורים. הוא גם הקים אתר אינטרנט בו הוא מספר את סיפורו ומרחיב לנושאים נוספים הקשורים בברית המועצות. "רציתי שאנשים ידעו שיש ניסים גם בדור שלנו. אני חוויתי את הנס הזה, אבל הוא לא בזכותי. זו הייתה תנועה לאומית שהייתה שם". הוא גם היה רוצה שאנשים לא יירתעו ממי שצריך להילחם בו, "צריך להגדיר את האויב ולהתעמת. אם יש מחיר, אז משלמים אותו". מסר נוסף מבחינתו הוא "אחדות עם ישראל. כשנאסרתי, כל פלגי העם בארה"ב, אורתודוכסים ורפורמים וקונסרבטיבים, כולם חברו להפגין ועמדו מאחורי המטרה. היום בפולין יש חוקים מאוד מרגיזים. איפה יהדות העולם? זה לא מאבק של ישראל בכלל. זה צריך להיות של כל יהדות העולם".

ואחרי כל הפעילות התודעתית שלו, אולי הגיע הזמן שאנשי תיעוד רשמיים ייכנסו לתמונה. "כל עוד אנחנו בחיים אפשר לשמוע אותנו. אחרי זה הסיפור יישכח".