בשבע מהדורה דיגיטלית

נרות של ציון

הסדרה האמיתית שצריך לעשות על עליית יהודי המזרח, וגם: חזרה לה' באייר של גוש עציון

ידידיה מאיר , ג' באייר תשע"ח

ידידיה מאיר
ידידיה מאיר
מנדי אור

1. אינספור תגובות נכתבו על הסדרה "סאלח, פה זה ארץ ישראל", העוסקת באופן שבו טיפלו רשויות המדינה בעולים של שנות החמישים. קראתי אותן בעניין ולא ראיתי, לצערי, שאף אחד כתב את מה שאני הרגשתי.

אולי יש כאלה שחשבו כמוני, אבל חששו לכתוב. האמת שגם אני חושש, כי הרי התקינות הפוליטית במדינה שלנו ברורה מאוד. מותר לטנף בבוטות על ימניים, על חרדים, על כל מי שאין לו מטריית הגנה בתקשורת, אך בנושא הזה – מהר מאוד עלולים להפוך אותך לגזען חשוך.

אבל אני לוקח את הסיכון. ובכן, ראיתי חלקים נרחבים מהסדרה המדוברת ופשוט התמלאתי בהתרגשות. מאות אלפי יהודים זוכים להגשים את חלום הדורות וחוזרים לארץ אבותיהם אחרי אלפיים שנה. כאן מחכים להם יהודים שכבר עלו כמה שנים קודם מתפוצות אחרות ובנו בעשר אצבעותיהם מדינה לתפארת, ומקימים בתוך זמן קצר עשרות עיירות פיתוח, מצפון ועד דרום. הם מנסים לדאוג להם לפרנסה ולבית בארץ החדשה. נכון, אותם, את העולים הוותיקים, איש לא "שפך" בשעתו ממשאית בקצה כביש חשוך, אבל הסיבה לכך פשוטה: כשהם באו לארץ כמעט לא היו פה כבישים. הם נאלצו לסלול אותם במו ידיהם. גיורא, פה זה ארץ ישראל.

קחו את סרטי הארכיון שמשובצים לאורך הסדרה, עם התיעוד של המוני העולים שיורדים מהאוניות ומהמטוסים, קחו את צילומי הפרחת השממה ותנופת הבנייה, החליפו את המנגינה והקריינות והטון – וקיבלתם סרט מרגש ליום העצמאות השבעים. שאי סביב עיניך וראי. אבל מה לעשות שהבמאי דוד דרעי מעדיף להתמקד בקושי, ברע, ומנסה להתסיס, לסכסך ולעשות הכול כדי שביום העצמאות השבעים יגידו בירוחם הלל עם קללה.

2. רגע, רגע, שלא תבינו לא נכון. ברור שהיו לעולים החדשים הרבה קשיים, וברור שהם התמודדו בגבורה עם חבלי קליטה ופרנסה. ארץ ישראל נקנית בייסורים. ונכון, הממסד עשה טעויות באותן שנים. אפשר היה לקלוט את העולים טוב יותר. אבל בסך הכול הכללי, דווקא מהסדרה הזאת מתקבלת תמונה של מחשבה, של תכנון, של תחושת אחריות היסטורית ובעיקר של תנופת עשייה אדירה.

הדבר היחיד שבאמת מותיר טעם חמוץ בפה הוא הדרך המתנשאת שבה הפקידים וראשי הסוכנות דיברו על היהודים שבאו מארצות המזרח, כפי שעולה מהפרוטוקולים שנחשפים בסדרה. אם כי הסערה האמיתית צריכה להיות כאן סביב התבטאויות אחרות של אותם אישים ממש. לא על איך צריך לגרום לעולים החדשים להתיישב במקומות רחוקים שטובים למדינה, אלא על איך לגרום לעולים החדשים לנטוש את האמונה והמורשת המפוארת שהביאו איתם לטובת יצירתו של "ישראלי חדש". אין לי ספק שבאותם מרתפי ארכיון חשוכים מסתתרים פרוטוקולים ותמלילים מסמרי שיער, עם ביטויים מזלזלים הרבה יותר על עולמם הדתי של העולים.

ובעוול הזה צריך וחשוב לטפל. זה לא סתם לחזור אחורה במכונת הזמן כדי למרמר כעבור עשרות שנים. הפשע הזה של מחיקת המסורת המפוארת של בני עדות המזרח, התחיל בשנות החמישים אבל ממשיך גם במדינת ישראל של היום. ממשיך לגדול כאן דור שלם שלא לומד על "שמע ישראל" במערכת החינוך שלו, שלא יודע מה זה פרשת השבוע ותפילה ושבת. עדיין לוקחים את בניהם ובני בניהם של אותם עולים יקרים ותמימים ומשליכים אותם בארץ ציה ועייף בלי מים. וכשמישהו מנסה לעשות משהו בעניין, כדי לתקן קצת את העוול ההיסטורי הזה באותם מקומות, מאשימים אותו ב"הדתה".

זה הסיפור האמיתי. הוא עדיין מחכה לבמאי מוכשר שיחקור ויצלם ויעשה סרט מטלטל. יש לי מרואיינים מצוינים לסרט הזה: אותם עולים ממרוקו מהסרט של דרעי. ממש אותם מרואיינים מירוחם, שיספרו בכאב על החינוך מחדש של האליטה האשכנזית, שגרם לרבים וטובים להתנתק מהמסורת של בית אבא וסבא.

3. ומכאן לעניין היסטורי אחר: בה' באייר תש"ח, היום שבו בן גוריון הכריז בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, בקיבוץ משואות יצחק שבגוש עציון לא יצאו לרקוד ברחובות. יום קודם לכן, בד' באייר, נפל כפר עציון ו-157 מלוחמיו נהרגו (כך שלמעשה, יום הזיכרון שלהם הוא התאריך שלימים נקבע כיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל). באותו יום היסטורי ושמח, ה' באייר, נעשו בקיבוץ ההכנות האחרונות לקראת הסכם הכניעה עם הירדנים.

יום העצמאות השבעים של ישראל הוא, אם כן, גם יום השנה השבעים לנפילת גוש עציון. את הסיפור ההירואי של משואות יצחק ויישובי גוש עציון אני מכיר לא מספרי ההיסטוריה, אלא מסיפורי המשפחה שלי. סבא שלי, אהרון מאיר ז"ל, ואחיו עקיבא יבדל"א, היו במשך תשעה חודשים בשבי הירדני. אחותם יהודית, שנפלה אף היא בשבי, חגגה לאחרונה יום הולדת תשעים. במסיבה המשפחתית שערכנו לה שמענו מה קרה אז בגוש עציון, ממש השבוע לפני שבעים שנה:

"ביום הכרזת המדינה, למחרת נפילת כפר עציון, ההורים שלנו בחיפה, כמו כל תושבי הארץ, עדיין לא ידעו מה עלה בגורלנו ובגורל שאר קיבוצי הגוש. לימים סיפרה לנו אמא שבאותו יום קשה היא שמה לב מרחוק שחברים וקרובי משפחה עוברים לצד השני של המדרכה ונמנעים להיתקל בה משום שהיו בטוחים שנהרגנו. היא לא הניחה לאבא לצאת החוצה לבדו, כי חששה שיקרה לו משהו. הם היו במתח עצום. ביום האחרון לקרבות ניגשה אליי חברתי שרה שוורץ (לימים יעקובוביץ'), שהייתה בקשר עם מפקד הגזרה וידעה טוב יותר ממני על העומד לקרות, ואמרה לי 'תהיי חזקה, תכף אחיך יגיע לומר לך שלום'".

יהודית לא הבינה בתחילה על מה היא מדברת, אבל אז התפרסם בקיבוץ שבמפקדה דנו בהסכם הכניעה עם הירדנים והוחלט ששלושה בחורים ייצאו עם דגל לבן כנציגי הקיבוץ הנכנע. סבא שלי, אח שלה, היה בין השלושה. היא נפרדה ממנו בכאב גדול ובחשש שזו הפעם האחרונה שהיא רואה אותו, מכיוון שהיו שמועות על אנשי קיבוץ רבדים שיצאו עם דגל לבן – ונורו. "הוא מסר לי מעין צוואה", היא משחזרת, "ביקש שאשגיח על אשתו ציפורה ועל ישראל הקטן ואדאג להורים שלנו. כך נפרדנו בתחושה קשה".

כשסבא שלי כבר היה בדרכו לשער היישוב, התקבלה הוראה בהולה ממפקדת ההגנה לא לצאת לשער. הוחלט לא לסכן עוד לוחמים. וכך עבר עליהם היום האחרון במשואות יצחק באי ודאות וברסיסי מידע ושמועות שונות.

אפרופו שמועות: כמה ימים אחר כך, בדרך לשבי, ניסו חיילי הלגיון להפחיד אותם עם ידיעות על יישובים שנפלו ועל עוד ועוד חברים שנהרגו. בהתחלה הם האמינו לכל מילה שיצאה מפיהם, אבל אז הירדנים העבירו לשבויים פנקס ובו רשימת הלוחמים שנפלו בקרב. אחת החברות שידעה ערבית עיינה בפנקס ואמרה לשבויות: "אני אגיד לכם עכשיו משהו, אבל אל תצחקו בקול. הרשימה שהם נתנו לנו עכשיו היא רשימה של הפרות שלנו מהרפת. כנראה היא התגלגלה איכשהו לידיהם". מאותו הרגע הם התחילו לפקפק בפייק-ניוז של הירדנים.

ובחזרה להכנות לפינוי בה' באייר תש"ח, שאגב חל בדיוק כמו השנה, ביום שישי. יהודית מספרת שהיא נכנסה לבית של סבא וסבתא שלי, וניסתה לארגן משם חבילת מזכרות. מה מכל תכולת הבית הצנוע עליה לקחת איתה ולא להשאיר לבוזזים הערבים? היא החליטה שהדבר החשוב ביותר הוא התמונות המשפחתיות של סבתא שלי, גיסתה, מזכרת אחרונה מהוריה ואחיה שנרצחו שנים ספורות קודם לכן בשואה.

הפינוי התקרב. וגם השבת. "חברתנו רחל הררי (לימים דויטש)", מספרת יהודית, "הדליקה נרות שבת. חברות שאלו אותה 'מה את מדליקה עכשיו נרות? הרי עוד מעט יבואו לפנות אותנו!', והיא ענתה בשלוות נפש: 'שבת זו שבת'. את שאר אירועי אותו ליל שבת אני זוכרת במעורפל. אינני זוכרת אם עשינו קידוש או אם הבחורים קיימו תפילת ליל שבת. בסופו של דבר, אחרי המתנה ארוכה, הגיעו שלוש משאיות לאסוף אותנו. שתיים מהן היו סגורות בברזנט, ואחת פתוחה. בהתחלה לא שמתי לב שהייתה שם גם משאית פתוחה ורק לאחר שעליתי על המשאית הסגורה הבחנתי בה. מכיוון שאני סובלת בדרך כלל מחוסר באוויר, לא חשבתי הרבה וקפצתי ממרום המשאית כדי לעבור למשאית הפתוחה. מהקפיצה נקעתי את הרגל ועליתי למשאית בצליעה ובכאבי תופת. וכך יצאנו לדרך. המשאיות החלו לנסוע, ואני הסתכלתי לאחור, במבט אחרון על גוש עציון. שתי הלהבות של נרות השבת ריצדו מול עיניי עד שהמשאית התרחקה".

הטור ירד לדפוס לפני יום העצמאות. הבוקר נודע בצער שכפר עציון ספג מכה כואבת גם בה' באייר תשע"ח - רבו האהוב של הקיבוץ, הרב אלישיב קנוהל נפטר.

לתגובות: yedidyameir@gmail.com

מהלליה הלר הרגישה, כמו רבים, שהסיסמה של מירי רגב ליום העצמאות ("יש במה להתגאות") לא מספיק מדויקת. "קצת לא נעים לי לקלקל עם ביקורת", היא כותבת, "ובכל זאת: כיף לראות שאנחנו מסוגלים מדי פעם להסתכל בעין טובה על מה שקורה כאן, אבל הלוואי שהיינו, כמדינה, יודעים לעשות את זה לא ממקום של גאווה, אלא ממקום של הודאה. לא מתוך 'כוחי ועוצם ידי', לא מתוך תחושה שהכול בזכותנו, אלא מתוך ענווה והבנה שיש מישהו מעלינו, שכל מה שקורה כאן נובע מחסדיו ומאהבתו אלינו". אז קבלו את הקמפיין המדויק. צילום: מהלליה הלר