"אנחנו במדרון. אנחנו הולכים ונעשים מדינה יותר ויותר יהודית ופחות ופחות דמוקרטית, אז כדאי בעניין הזה לפקוח את העיניים ולראות לאן אנחנו מידרדרים".
הדברים הללו, שנאמרו על ידי השופט בדימוס אליהו מצא, יכולים להסביר מדוע ההנחה הרווחת והמקובלת בציבור היא שפסקי הדין של בית המשפט העליון הישראלי מוטים לרעת הערכים הדתיים.
התפיסה הרואה סתירה בין הערכים היהודיים לערכים הדמוקרטיים, מציבה כמובן מאליו את בית המשפט העליון כלוחם למען הערכים הדמוקרטיים וכמי שמנסה לאזנם אל מול הרצון של גורמים בציבוריות הישראלית למשוך ולהטות את עגלת הסטטוס-קוו אל הכיוון הדתי.
ניתן לשער שרבים מקרב הקוראים סבורים שההפרדה בין הערכים הדתיים לערכים הלאומיים היא הפרדה מלאכותית, אך אי אפשר להתכחש לכך שבשביל חלק גדול מהחברה הישראלית הפרדה זו שרירה וקיימת.
למעשה, הנושאים שבהם פסקי הדין של בית המשפט העליון מעוררים את הזעם הציבורי הנרחב ביותר, הם דווקא הנושאים הלאומיים שלכאורה חורגים מהתחום הדתי.
פסיקתו של בית המשפט העליון בעניין קעאדן, שלמעשה פגעה ביכולותיה של מדינת ישראל לנקוט מדיניות של "ייהוד הגליל" והפך ערך ציוני בסיסי ללא לגיטימי, כמו גם הפסיקות בנושא המסתננים או איחוד המשפחות, שמאיימים על מדינת ישראל כמדינה יהודית מבחינת הרוב הדמוגרפי, הם אלה שעוררו את הציבור ואת נבחריו לעסוק בסמכויות בג"ץ, בשיטת המינוי לבית המשפט העליון או באפשרות הכנסת להתגבר על פסיקותיו.
מה שדרעי הבין
לפני כשמונה חודשים הבהירה שרת המשפטים איילת שקד בנאום שנשאה שלדעתה למדינת ישראל חסרה "התייחסות בחוקי היסוד שלה להיותה מדינת הלאום של העם היהודי". חסר זה גרם לכך שלשיטת שקד הציונות הפכה "לשטח המת של המשפט" ול"נקודה משפטית עיוורת, שעל פי התפיסה המקובלת היום לא אמורים לבוא בחשבון, ובוודאי שלא להכריע, כשמולן עומדות שאלות הנוגעות לפרט".
ניתוח זה של המציאות בבית המשפט העליון הוביל את הכנסת לקידום חקיקתו של חוק הלאום, שיאפשר התייחסות לערכי היסוד של מדינת ישראל כמדינה יהודית כחלק מהבסיס המשפטי של מדינת ישראל, ולתקן את ההטיה המובנית לטובת מה שבית המשפט העליון רואה כערכים דמוקרטיים על חשבון הערכים הלאומיים והדתיים.
אולם בית המשפט העליון כבר הוכיח שכאשר ברצונו להוביל את מדינת ישראל לכיוון מסוים, אין חוק או הוראה שיעמדו בפניו. גם כאשר הכנסת קבעה באופן מפורש בחוק יסוד הכנסת כללים שהיו אמורים למנוע מגורמים עוינים להיבחר ושכוונו באופן מפורש נגד מועמדותו של עזמי בשארה וממשיכתו חנין זועבי, בחר בית המשפט העליון להתעלם מכך בפסיקותיו ולסלול את הדרך לכנסת גם למי שמבקשים לפגוע בקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית.
את התפיסה הזאת הציג אריה דרעי בכנסת כבר בשנת 1996: "אני כבר הפסקתי להאמין בנושא חוקי יסוד... אני לא מאמין בזה. לכן אני אמרתי, גם אם היית מביא את עשרת הדיברות כחוק יסוד של ועדת החוקה, הייתי מצביע נגד. אני לא מאמין בזה. אני לא יודע מה הכוונות שלכם בפנים. אני לא יודע מה אתם זוממים ביחד עם שופטי בית המשפט העליון לעשות לנו... העם לא יודע מה משמעות החוקים הללו. רוב העם רוצה מדינה יהודית... צביון יהודי למדינה, של בית יהודי, ולא מדינה יהודית אוניברסלית, שאף אחד לא יודע מה המשמעות שלה".
על פי התפיסה הזאת, השאלה מה כתוב בחוקי היסוד היא שאלה משנית, כאשר השאלה העיקרית היא מי הגורם שמחזיק במילה האחרונה לפרש את תוכנם.
יש לקוות שדווקא השיח המתנהל כיום על פסקת התגברות או על עליונות המחוקק במודל הבריטי, אשר עוסק בגורם המפרש והמכריע, תניח את דעתו של הציבור הרחב בישראל שמעוניין ששמירת זהותה היהודית של המדינה תהיה בידי אנשים שאינם רואים בזהות זו איום או מדרון חלקלק.