בשבע מהדורה דיגיטלית

מי בראש?

הנתון לפיו מחצית מהציונות הדתית מוכנה לקבל מנהיגה לא דתית למפלגת הבית היהודי מצביע על שינוי

יאיר שרקי , ג' באייר תשע"ח

לא ברור שכלל הציבור בשל לראש ממשלה עם כיפה. בנט ושקד
לא ברור שכלל הציבור בשל לראש ממשלה עם כיפה. בנט ושקד
צילום: הדס פרוש, פלאש 90

יש לא מעט הבדלים בין הנהגת המדינה להנהגת המגזר, בין בנט לשקד, בין הערכה פוליטית למשאלת לב, אבל יש גם קשר הדוק בין הנתונים: בני הציונות הדתית מוכנים לקבל עליהם מנהיגה חילונית, אבל לא מאמינים שהמדינה תקבל עליה הנהגה דתית.

כשפחות מחמישית מבני הציונות הדתית מעריכים שסיכוייו של יו"ר הבית היהודי להפוך לראש ממשלה בעשור הקרוב הם גבוהים או גבוהים מאוד, אפשר לראות בנתון הזה הערכה פוליטית מפוכחת ותו לא, אבל אי אפשר להתעלם שההערכה הזאת היא לגבי הנציג הבכיר ביותר של הציונות הדתית כבר שנים, וגם הבחיר ביותר. אם הקהל הביתי לא מאמין שבנט יכול להיבחר לראשות הממשלה, הוא מאמין שמישהו אחר כן יכול? בנט שם לעצמו כמטרה מרכזית את ההתמודדות על ראשות הממשלה. הבית היהודי היה אמור להיות המקפצה שתזניק אותו, כרגע הוא המשקולת שעל כתפיו. בזמן שהוא מנסה לשים יד על ההגה, הוא נתקל בספקנות במקרה הטוב, או במקרה הפחות טוב באלו שמעדיפים להתלונן מהבוסטר שבמושב האחורי. מבחינה פוליטית בנט צריך לדאוג. בין אם זו הבעת אי אמון ביכולתו האישית, ובין אם זה שיקוף של תודעתה העצמית של הציונות הדתית - שעדיין לא ויתרה על העמדה הסקטוריאלית, שיש לה גם יתרונות מסוימים והיא גם מאפשרת לשמר את תחושת האנדרדוג הנרדף גם כשאתה מוברג בצמרת המדינה - בשורה התחתונה: אחד ממסריו המרכזיים לא עבר בקהל הביתי.

דווקא הנתון על מחצית מהציונות הדתית שמוכנה לקבל מנהיגה לא דתית למפלגת הבית היהודי, מצביע על שינוי. נכון, יש פה סוג של אישור בדיעבד, כי שקד כבר הפכה מזמן לחלק מההנהגה לצידו של בנט והתמיכה הזאת מגיעה גם אחרי קבלות והצלחות רבות ששקד רשמה, ואמון שנבנה ביסודיות דרך היכרות טובה עם כל חלקי הציונות הדתית. ועדיין, אחרי פרשת אוחנה שהייתה רגע השפל של קמפיין הבית היהודי, ומבחינות רבות גם רגע שפל לציונות הדתית שהוכיחה שוועדות קבלה יש לא רק בכניסה ליישובים, נרשמה התקדמות. אבל עכשיו אי אפשר שלא לשאול – אם חילוני יכול להנהיג את המפלגה הדתית-לאומית, למה בכלל צריך מפלגה דתית לאומית? ולמה ששקד החילונית תרצה להיות ראש לשועלים ולהנהיג את הבית היהודי, במקום לנסות להיות ראש לאריות בליכוד?

בנט ושקד תכננו מלכתחילה להשתלב בליכוד. הבית היהודי הייתה פלטפורמה פוליטית לרעיון גדול יותר – של הנהגה אמונית למדינה. הדרך הזאת הביאה אותם רחוק: שני שרים בכירים, חברי קבינט דומיננטיים, אבל מכאן ואילך זו גם תקרת זכוכית. לא רק בעיני הציבור הכללי שמתקשה להצביע למפלגת נישה, אלא שאפשר להעריך שגם בתוך הציונות הדתית בנט הליכודניק היה זוכה לאמון והתגייסות רחבה יותר כמועמד לראשות הממשלה.

אבל עם כל הכבוד בנט ושקד הם לא הנושא, רק הסמלים. ברור שגם לשאלה האם כלל הציבור הישראלי בשל לקבל ראש ממשלה עם כיפה יש פה תפקיד מרכזי, אבל השאלה העקרונית והמשמעותית יותר היא האם הציונות הדתית רוצה ובשלה להצמיח הנהגה אמונית לישראל. כרגע, כך נראה, הסקטוריאליות נשברת בכך שהמגזר מוכן לקבל הנהגה בלי כיפה. הצעד הנוסף של הצמחת מועמד לראשות הממשלה יהפוך ריאלי רק כשהציונות הדתית תאמין בעצמה. אולי בחגיגות השמונים.

לא להרחיק

ואפרופו היכולת של המגזר להכיל גם אזורים אחרים בעם, היה מאכזב במיוחד לשמוע על פנייה של ארגון חרד"לי נגד השתתפות של ראש עיר בתפילה חגיגית ליום העצמאות, בטענה שהוא משתייך לקהילה הלהט"בית. יום העצמאות לא שייך רק למי שמצביע ב', ובתי הכנסת תמיד היו פתוחים גם בפניהם של מחללי שבת או העוברים על שאר המצוות.

אומנם הפנייה הזאת היא אירוע מקומי, תופעה בשוליים, שאפילו הרב עמיחי אליהו, בנו של הרב שמואל אליהו, נציג מובהק של הזרם החרד"לי ומי שעמדותיו בנושא הלהט"ב ידועות, יצא נגדה בפוסט בפייסבוק, אבל היא מבטאת תפיסה בעייתית שעשויה להרחיק רבים מהאוצרות שלהם. השעה הזאת שבין יום הזיכרון ליום העצמאות היא שעתנו היפה ביותר. בין קודש לקודש. אם אפשר להניח את הציניות לרגע, יום העצמאות מציין את גילוי השכינה המובהק ביותר מאז חורבן הבית, ולכן הצורך לבחור בין חג דתי לחג לאומי הוא פספוס, כי מעולם לא הייתה סתירה בין השניים. הניסיון לקבוע כללים או אופי דתי לחג הוא חשוב, אבל אסור שהתוצאה תהיה הרחקה של שאר הציבור הישראלי מהשמחה הטבעית והפשוטה של היום הזה. מספיק להסתכל על מה שקרה ליום ירושלים.

דור חרדי-ישראל

השבוע הזה שבין יום השואה ליום העצמאות היה תמיד שבוע נפיץ ביחס שבין החרדים למדינה. בעיתונים היו בודקים אם כמה בחורי ישיבות ניצלו את סוף בין הזמנים למנגל בגן סאקר, אולי בלי לזכור שזה יוצא בדיוק ביום השואה. לקראת יום הזיכרון נתפסו כמה חרדים משכשכים רגליים בתמימות במימי אנדרטה בצפון, וכמובן הקלאסיקות הרגילות של אלו שהולכים להכעיס בצפירה של יום הזיכרון או שורפים דגלי ישראל ביום העצמאות. השנה כמעט לא נותר דבר מכל זה. הוויכוח החריף שהתעורר בשאלת היחס שבין החרדים למדינה היה בעיקר בתוך המגזר החרדי, והבמה לטענות הסוערות הייתה פוסטים ארוכים בפייסבוק. מי שעורר את הסערה הוא העיתונאי ישראל כהן, בטור דעה מצולם שהקליט לאתר מאקו. התגובות אליו, והאופן שבו נוהל הדיון, המחישו שוב שגדל פה דור חרדי-ישראלי לכל דבר.

החבר'ה הצעירים חיים במדינה הזאת. הם מעורבים, מעודכנים ורוצים להיות שייכים. בניגוד לציונות הדתית שרואה ביום העצמאות חג דתי, נס, תחילת הגאולה, כאן אין אידיאולוגיות גדולות. יום העצמאות הוא אירוע חילוני, נורמלי. פשוט כי הם ישראלים. נכון, ככל שהמרכז גדל גם השוליים מתרחבים. פלגים קיצוניים ימשיכו להקצין, ואפילו ירחיבו את המאבק, בדיוק כי הם מזהים את התנועה ההפוכה.

גם אם בעיתונות החרדית הרשמית עדיין מתעלמים מהחגים הלאומיים, זה כבר לא באמת רלוונטי. תחנות הרדיו ואתרי האינטרנט החרדיים מגיעים לקהל גדול בהרבה, ועושים הכול כדי להיות שייכים. ביום השואה אפשר למצוא שם פרויקטים מושקעים עם זווית חרדית, וביום הזיכרון כתבות על חללים חרדים (ויש כאלה). בשבוע האחרון קיבלתי לא מעט פניות על פרויקטים של הנצחה חרדית. תלמידי ישיבות שלומדים לעילוי נשמת חללי צה"ל, מבצע של קריאת פרק תהילים לכל חלל, טקסי יום הזיכרון אלטרנטיביים. כל מה שמאפשר לחרדים להישאר מי שהם אבל להרגיש חלק מהסיפור הישראלי.

יום העצמאות עצמו נחגג אולי קצת פחות בקול רעש. אבל בכל שנה גדלה כמות העיתונאים והעסקנים החרדים שאני מכיר שבמקרה מוצאים את עצמם עושים מנגל ביום העצמאות, חלק עם איזה נימוק דתי מפולפל ואחרים כבר מודים בפה מלא: פשוט נמאס להם להשקיף מהצד על חגיגה שהם שותפים מלאים בה.

לתגובות: 2sherki@gmail.com