ביזיון גיל פרישת הנשים: ח"כים, למטבח

הח"כים ממין זכר צריכים ללכת הביתה ולעשות דברים שמתאימים ליכולותיהם, כמו כביסה וספונג'ה, תחת פיקוח נשותיהם. דעה.

גיל רונן , ה' באייר תשע"ח

יו"ר ועדת הכספים ח"כ משה גפני עם שר האוצר משה כחלון
יו"ר ועדת הכספים ח"כ משה גפני עם שר האוצר משה כחלון
צילום: ללא קרדיט

שר האוצר, משה כחלון – ובעצם, כל חברי הכנסת ממין זכר במדינת ישראל, עד האחרון שבהם – צריכים לקום וללכת הביתה ולעשות דברים שמתאימים ליכולותיהם, כמו קילוף תפוחי אדמה, קיפול כביסה וספונג'ה.

וגם את זה, כמובן, עליהם לעשות רק בהתאם להנחיות נשותיהם ותחת פיקוחן הצמוד. זו המסקנה ההגיונית היחידה מהאופן שבו חבורת ח"כיות "פמיניסטיות" עושה צחוק מהכנסת כולה כבר עשרות שנים, וזה רק נהיה יותר גרוע ומביש.

הביזיון התורן הוא הכניעה הצפויה מראש של הכנסת לשדולה ה"פמיניסטית" חובבת ה"שוויון" בנושא העלאת גיל הפרישה לנשים. כידוע, נשים חיות בממוצע 4 שנים יותר מגברים, אך למרות זאת, גיל הפרישה שלהן עומד על 62 בעוד זה של גברים עומד על 67.

חוק גיל פרישה משנת 2004 – שהועבר ע"י שר האוצר דאז, בנימין נתניהו, כחלק מרפורמה כלכלית כוללת – העלה את גיל הפרישה של נשים מגיל 60 לגיל 62 ואמור היה להמשיך ולעלות אותו בהדרגה עד גיל 64 (שגם זה לא 67, למי שלא שם לב) כעבור שמונה שנים.

השנים האלה חלפו, ובסוף 2011 אישרה מליאת הכנסת לדחות שוב את אותה ההעלאה המדורגת של פרישת הנשים, כך שהיא תחל רק בשנת 2017. אבל בסוף 2016 אישרה מליאת הכנסת הצעת חוק שדוחה פעם נוספת את העלאת גיל הפרישה לנשים, ל-1 לאוגוסט 2017. כשהתקרב המועד הנקוב לעריכת השינוי, שוב החליטה הכנסת לדחות אותו עד 15 בפברואר 2018.

בינתיים מתברר שגם מועד זה חלף עבר לו.

הדחיות החוזרות נובעות מהפחד המוחלט של הגברים שצריכים לקבל החלטות – במשרד האוצר ובוועדת הכספים – אל מול דרישות חסרות צדק והגיון של ה"פמיניסטיות" שכולם רועדים מפניהם.

"מקצועות שוחקים"

חה"כ שלי יחימוביץ' ומרב מיכאלי (המחנה הציוני), אורלי לוי אבקסיס (סיעת יחיד) ואחרות דורשות לפצות נשים שעובדות במה שהן מכנות "מקצועות שוחקים" וכאלו שנפלטות ממעגל העבודה לפני גיל 62, ויוותרו עוד שנתיים ללא פרנסה. שר האוצר, משה כחלון, נמנע מהבעת עמדה ברורה בנושא ולא הגיש לוועדת הכספים את המלצתו בעניין, כפי שמתחייב בחוק.

ה"פמיניסטיות" מקבלות תמיכה גורפת מיו"ר ועדת הכספים, משה גפני (יהדות התורה), שזורק את האשמה בעיכוב העלאת גיל הפרישה לנשים על שר האוצר. גפני מקדם הצעת חקיקה לשורת הטבות לנשים, כדי לפצות אותן על העלאת גיל הפרישה, כמו מימון של דמי אבטלה במשך שנתיים (ולא חצי שנה) לנשים מעל גיל 55. עלות הצעת החוק שלו היא 1.5 מיליארד שקל בשנתיים הראשונות, וכ-0.6 מיליארד שקל לאחר מכן.

מירב ארלוזורוב הסבירה באחרונה ב"דה מרקר" כי "מאחר שדמי האבטלה כפולים לפחות מקצבת הזקנה של הביטוח הלאומי, ההצעה הזו שקולה בפועל לתשלום של ארבע שנים ויותר של קצבת זיקנה – כלומר, מעלים את גיל הפרישה מ–62 ל-64, אבל ממשיכים לשלם קצבאות לנשים כאילו הן פורשות בגיל 62". ארלוזורוב מאשימה את ה"שוביניסטים" אבל שוכחת שחברות הכנסת ה"פמיניסטיות" הן אלה שתוקעות את המהלך.

בפועל – גם כחלון וגם גפני הם בובות פתטיות של חברות הכנסת ה"פמיניסטיות", שמעוניינות לתקוע את העלאת גיל הפרישה כדי לייצר סכסוך מתמיד – או לחלופין, להגיע להסדרים שאינם שוויוניים ואשר יעניקו לנשים מיני "פיצויים" מעבר לפנסיה המגיעה להן, ואשר לא ניתנים לגברים. פיצויים אלה יעלו הון לקופת האוצר – אבל זו הרי כלכלה סוציאליסטית וריכוזית, מהסוג שנשות השמאל כל כך אוהבות.

אם שר האוצר וחברי הכנסת ממין זכר לא מסוגלים "להיות גברים" ולעמוד מול לחצי ה"פמיניסטיות", הרי שאינם ראויים להנהיג. כנראה שהרמב"ם טעה, ונשים הן אלה המתאימות לאייש עמדות שררה, לא גברים. בכל אופן, לא גברים מהסוג שיש לנו בכנסת, ב-2018

הכותב הוא אב לשניים ויו"ר תנועת המשפחה.