מנדי גרוזמן
מנדי גרוזמןצילום: מירי שמעונוביץ

"אתה יודע משהו", הוא אמר לי, "ראשון לציון היא עיר מאוד יפה". הוא זה ארי, חבר טוב, בן גילי, ושנינו עמדנו במרפסת של בניין משרדים בראשון לציון. הנוף שנשקף מולנו כלל בנייני מגורים וגינות משחקים, וכל אלו, מתברר, מצאו חן בעיניו מאוד.

"מה יש לך", שאלתי אותו, "זו כולה ראשון", והוא לא ידע בדיוק מה להשיב. חצי שנה לפני כן הוא התחתן ועבר עם רעייתו הטרייה לגור ביישוב. עד אז הוא גר בירושלים, ציפור לילה שקם בצהריים, עובד כמו חמור עד הלילה ואז מתחיל את היום. אדם כמוהו שמתפעל מראשון זה חידוש עצום בסדרי בראשית, מנוגד לחוקי הטבע ממש. מה שעוד יותר הפתיע אותי הוא שאחרי רגע אחד הסתכלתי שוב על הנוף וחשבתי וואלה, באמת עיר יפה.

ארי ואני לא היחידים מהחבורה שהזדקנו. יום לאחר מכן חבר נוסף קנה נעליים וכל היום הסביר לי שאם יש לך נעליים נוחות, כל היום שלך נראה אחרת. אני מצאתי באיזו חנות נידחת מגבונים מיוחדים למשקפיים שהופכים אותן לצלולות ממש, והפכתי לדילר שמספק אותם לכל החבר'ה. כמעט כולם קנו מכוניות, ומעכשיו בכל פעם שנפגשים אף אחד לא שותה, כי כולם נוהגים. מרבית החבר'ה עדיין רווקים, ובכל זאת, הזיקנה לא מחכה לחופה. היא באה כשהיא באה, עם חתונה ובלעדיה.

האמת היא שאנחנו מקבלים את הזיקנה באהבה רבה. טוב, אולי זיקנה זו הגזמה, אבל ההתבגרות הזאת באה לנו בדיוק בזמן. רגע לפני שאיבדנו את זה לגמרי, הגיל עשה את שלו והחזיר אותנו לקרקע. סדר יום, ארוחות מסודרות, יעדים לשנה הקרובה. ביום חמישי לא נפגשים כי שלמה משתתף באופן קבוע בשיעור של אבא שלו. ימות העולם, הוא לא מפסיד אותו. ביום חמישי בבוקר אני לומד עם אבא שלי. כשאלי מעדכן שהוא נוסע ליומיים להורים, כולם יודעים שלא כדאי לתכנן שום בילוי משותף. אף אחד לא מתבכיין שבבית לא מבינים אותו. לא כי הם התחילו להבין אותנו, אלא כי אנחנו התחלנו להבין. מה שהערכנו פעם נראה לנו היום כהבל הבלים.

חייבים להודות שהקלישאות על מה שמתאים לאדם בכל גיל הן די מדויקות. בילדות מעריכים חברמניות ויכולת זיכרון. בתלמודי התורה שינון משניות בעל פה הוא הספורט הלאומי, ומתישהו צריך לערוך מחקר על ילדי הפלא הדתיים שהעפילו למקום הראשון בכל החידונים, וכשהחלו הלימודים בישיבה והם נדרשו לפלפל פלפולים, מעמדם החברתי ירד פלאים. בבחרות מעריכים הבנה מופשטת ושנינות. בשנות העשרים לא מעריכים כלום. בשנות השלושים מעריכים הכול, אבל בעיקר את מי שלא עושה לעצמו הנחות, מכלכל את עצמו ואת משפחתו בכבוד, מקדיש קצת זמן ללמוד משהו, מודע לעצמו ולא חושש להיות מטופל נפשית, ובאופן כללי צולח את החיים בצורה שפויה. הביצה המגניבה כבר לא מגניבה, וראשון לציון הופכת מול עיניך לעיר יפה.

כל הנ"ל הוא בעצם התנצלות לקראת המסר החשוב מאוד שעליי למסור לכם: תסדרו את הסמארטפון שלכם. אם אתם מחפשים ישועה ותיקון עולם, תדעו לכם שהכול מתחיל בסידור הסמארטפון. אל תתנתקו מהוואצפ, כי אתם כבר יודעים שלא תחזיקו מעמד, אבל תסדרו. פשוט תסדרו. תמחקו את כל האפליקציות המיותרות, נקו את הזיכרון ותדאגו שמסך הבית שלכם יהיה פשוט ויעיל. בעידן שבו החיים שלנו מרוכזים במכשיר הקטן הזה, אסור שהוא יהיה מבולגן, כמו שאסור שהבית יהיה מבולגן. בלגן בחפצים הוא בלגן בנפש, והכול מתחיל בסמארטפון. יש תיקיות. סדרו את הכול בתיקיות. רשתות חברתיות בתיקייה אחת, אפליקציות דרכים בתיקייה שנייה, חדשות בשלישית, מוזיקה ברביעית. תורידו סורק וחתימת מסמכים. יומן ולוח פגישות זה מאסט, ואל תשכחו לוודא שהכול מסונכרן עם המחשב. הסמארטפון מבזבז לנו הרבה זמן, אבל אם משתמשים בו נכון הוא יכול לאזן את זה עם חיסכון של זמן אחר שמתבזבז על כלום.

חכו, עוד לא סיימנו. גם אם הרכב שלכם הוא בן עשור וחצי ונקנה מיד חמישית, תשקיעו את הכסף במערכת שמע חדשה. הסמארטפון חייב להיות מחובר בבלוטוס למערכת, ואל תחסכו במחזיק של המכשיר ברכב. תקנו את הכי יקר, את זה עם המגנט. פעם בשבועיים למחוק את כל הוואטספ, זה גם מסייע לסוללה וגם לשקט הנפשי שלכם. הדברים הקטנים, חברים, תשקיעו בדברים הקטנים. אני הייתי אודטה גרוזמן ושתהיה לכם שבת שלום.

לתגובות: [email protected]