בשבע מהדורה דיגיטלית

דור המייסדים

כילדה בבגדד, נדיה כהן אפילו לא שמעה ישירות על הכרזת האומות המאוחדות. היא לא שיערה אז שתקריב את היקר לה מכול למען מדינת ישראל

רבקי גולדפינגר , י"א באייר תשע"ח

"אני עושה הכול שיזכרו מי היה האדם הזה". נדיה כהן
"אני עושה הכול שיזכרו מי היה האדם הזה". נדיה כהן
צילום: שלומי יוסף

נדיה כהן

אלמנתו של המרגל אלי כהן

ילידת 1935 (תרצ"ה)

בגדד, עיראק

בעוד ימים ספורים יחול יום הוצאתו של המרגל הישראלי אלי כהן להורג. 53 שנים חלפו מאז הועלה לגרדום בסוריה מי שכונה "האיש שלנו בדמשק", ואלמנתו לא מוצאת מנוח.

למרות השנים הרבות שחלפו, נדיה כהן בת ה‑83 עדיין נסערת. במהלך הריאיון היא מבקשת ממני לעצור קמעא כדי להירגע. אחר כך היא מבקשת לציין כי היא לא חדלה מלצפות שממשלת ישראל תעשה כל מאמץ שעצמות בעלה יועלו ארצה. "אני מבקשת שיפעלו להחזיר אותו לקבר ישראל", היא אומרת וקולה רועד. "עברו כבר יותר מחמישים שנה. הילדים שלי בגרו וגם אני כבר לא צעירה, ואני רוצה להאמין שעצמותיו יגיעו בסוף לקבורה בארץ. ואם לא אני, אז לפחות שהילדים שלי יזכו לראות אותו מגיע פה לקבר".

כנערה צעירה עלתה ארצה, אך למרות השנים הרבות שעברו מאז עדיין אפשר לזהות בדיבורה מבטא עיראקי כבד. נדיה כהן נולדה בבגדד, בת חמישית מתוך שמונה אחים להוריה מנשה וברג'יה-ויקטוריה מגלד. אחיה הגדול הוא הסופר סמי מיכאל. "אבא הביא פרנסה בשפע וחיינו ברמה גבוהה", היא מספרת. כשהייתה בת חצי שנה עברה משפחתה לבית חדש בשכונת וילות בורגנית, שחיו בה יחד נוצרים, מוסלמים ויהודים. "זאת הייתה שכונה נחשבת עם פטיו יפה ומאחורי הבית שדות רחבי ידיים. גן עדן עלי אדמות", היא אומרת בגעגוע.

הימים היו ימי טרום הקמת המדינה, ולמרות השכונה הנאה למראה שבה גרו - חשה משפחתה מאוימת בגלל היותה יהודית. "חיינו בפחד. למדנו מקטנות שאנחנו במיעוט ואסור לנו לדבר בקול, להתווכח או לומר מילה רעה. לפני החשיכה היינו צריכים להיכנס לבתים ולנעול את הדלתות ובשום אופן לא להסתובב ברחובות. בין השכנים היו יחסי שכנות של 'שלום שלום' ו'מה שלומך'. ממש כבדהו וחשדהו".

בתחילה נשלחה לבית הספר היהודי אליאנס. בהמשך עברה ללמוד בבית הספר הנוצרי שהיה בקרבת הבית. "היו איתי שם כמה חברות יהודיות". את ביתה היא מתארת כבית ליברלי בהשקפותיו. "היה לנו בית מעורב, גם שמאל וגם ציונות. אחי הגדול סמי היה חבר במפלגה הקומוניסטית והשאר היו ציונים".

בזמן פרעות פרהוד, שנערכו באוכלוסייה היהודית בבגדד בחג השבועות של שנת 1941, הייתה נדיה בת שש. במהלך הפרעות נרצחו יותר מ‑170 יהודים, אלפים נפצעו ורכוש רב נבזז. "הפורעים התנפלו על משפחות יהודיות ורצחו המונים תוך 48 שעות. אנחנו הסתגרנו בבית. אבא שלי, שהיה חכם ומלא תושייה, הציע לשוטרים לפתוח סניף של משטרה אצלנו בבית. ככה למזלנו נשמרנו. אף אחד לא העז להתקרב אלינו".

איקס על בתי היהודים

במהלך מלחמת העולם השנייה היא זוכרת את הוריה מתעדכנים בחשאי לגבי התקדמות הנאצים. "בלילה כשאנחנו ישנו, ההורים שלי היו יורדים למטה בשקט ומאזינים לחדשות. הם חששו מהתקדמות הנאצים לכיוון שלנו. זה היה פחד ממשי. אני זוכרת איך יום אחד כששיחקתי ברחוב עם חברים, עמד אדם עם רשימה ביד שלו", היא מספרת. "ראיתי איך הוא מסמן את הבית שלנו, מדלג על בית של משפחה ערבית ומסמן בית של עוד משפחה יהודית. הוא עשה איקס על הקיר של הבית שלנו. בדיעבד התברר שזאת הייתה הכנה לכניסה של הנאצים".

על ההחלטה ההיסטורית של האומות המאוחדות בכ"ט בנובמבר 1947, לא התבשרה בזמן אמת. "לא שמענו על זה כשזה קרה. ברדיו היה רק תדר עיראקי, שדיבר נגד ישראל כל הזמן", היא מסבירה. "על הכרזת המדינה שמענו מפה לאוזן. כשפרצה מלחמת השחרור אני זוכרת שאספו חיילים מכל מדינות ערב לבוא להילחם נגד ישראל. כילדה ראיתי אותם יוצאים לקרב. מהפעילים והשליחים מהארץ התעדכנו על מה קורה בארץ ועל הקמת המדינה והייתה שמחה והתרגשות גדולה", היא משתפת.

"באותם ימים הוצא צו מעצר נגד אחי הגדול סמי מיכאל, שהיה ממנהיגי המחתרת הקומוניסטית שפעלה נגד המשטר". לנוכח מעצרים של חבריו והטבעת שהלכה והתהדקה סביב צווארו, הוחלט להבריחו מעיראק. באמצעות מבריח שאִרגן האב, חצה מיכאל את הגבול לאיראן ומשם עלה לישראל. "ברגע שאחי התרחק מהבית והיו געגועים אליו והמצב של היהודים כבר היה קשה - היינו מהראשונים שנרשמו לעלות לארץ. אנחנו היינו כמעט בין המשפחות הראשונות שעלו לישראל. באותה תקופה הייתה נהירה החוצה מעיראק. מי העז להישאר שם אחרי הניצחון של ישראל במלחמת השחרור? רק מיעוט של המיעוט נשאר".

לארץ עלתה המשפחה בשנת 1951 היישר לשער העלייה ומשם למעברת חירייה. "מבית מפואר בבגדד עברנו לגור באוהל בד ולא התלוננו. סבלנו מפרעושים, כנימות וגירודים ופצעים בכל הגוף ותזונה שירדה פלאים, אבל הייתה שמחה", היא מציינת. "יכולנו לנסוע לבד, מסביב כולם יהודים. הרגשנו בבית". בעקבות מחלתו של אביה נאלצו האחים לצאת ולסייע בפרנסת הבית. "החיים לא היו קלים. בעברית לא ידעתי מילה. למדתי מהשפה ברחוב, מהעבודה, מהצבא, מהאנשים מסביב, לאט לאט".

במהלך קליטתם נשלחה נדיה לקיבוץ ניר דוד. "האחים הקטנים שלי ואני התפזרנו בקיבוצים, כל אחד לחוד. היה ביטול של מוסד המשפחה", היא קובלת. "הגעתי לקיבוץ של השומר הצעיר. אפילו לא ידעתי שאכלתי חזיר באותה תקופה. רוב יהודי עיראק היו מסורתיים, לא התהלכו עם כיפות אבל שמרו על גחלת יהודית מאוד חזקה. גם אצלנו בבית המסורת, השבת - היו נוכחות", היא מציינת. לאחר שנים אחדות עברה משפחתה מהמעברה לדירה ברמת גן. "זו הייתה דירת שיכון של שני חדרים קטנים, אבל קורת גג משלנו".

"המוסד עשו שגיאה"

כשהייתה בת 24 הכירה את אלי כהן, מי שלימים יהפוך לבעלה. "הייתי צעירה מאלי ב‑11 שנים. חצי שנה אחר כך התחתנו, ולא ידעתי שהחיים שלי יקבלו מסלול שונה מכל האחרים. לא דמיינתי לעצמי שבעלי יהיה ערבי עם זהות בדויה וכולו ממוקד מטרה. כשהכרתי אותו לא היה לי מושג שהוא במוסד. הוא היה שתקן ומאופק אבל עם מצב רוח טוב, אדם יציב שבונה משפחה".

בני הזוג כהן הקימו את ביתם והביאו לעולם שלושה ילדים. מתוקף תפקידו במוסד, נעדר אלי תקופות ממושכות מהבית. לבסוף, במהלך פעילות מודיעינית הוא נלכד בסוריה, עונה ובט"ז באייר התשכ"ה (1965) נתלה בכיכר המרכזית אל-מרג'ה שבדמשק. מקום קבורתו לא נודע.

"שילמנו מחיר קשה", היא אומרת בקול סדוק. "יתמות קשה. הילדים גדלו בלי אב. הם חלמו על חיבוק של אבא. כשהגיע הסוף המר, הייתי עם שתי בנות ובן. הם עשו שגיאה גדולה במוסד", היא מפנה אצבע מאשימה כלפי מפעיליו וראשי המוסד דאז, שהורו לבעלה לצאת להמשך שליחותו בסוריה למרות ההתראות הקשות שהיו מפני חשיפתו. "הם ידעו שהוא בסכנת נפשות ושהייתה הלשנה, והם הוציאו אותו בכוח למותו. הם גדעו את החיים של אלי ושלחו אותו לעינויים קשים", היא מאשימה.

עברו הרבה שנים, את עדיין מלאת כעס?

"התרומה של אלי למדינה הייתה מעל ומעבר. הוא היה אינטליגנט, מהיר תפיסה, ציוני בנפשו ובדמו, אהב את המדינה שלמענה הלך ברצון. אני אראה לך תמונות של אלי ברגעים המזוויעים שלו. אם אני רואה תמונה מאז - אני לא מסוגלת לישון. לראות את האישונים העצובים שלו, איך אפשר לא לכעוס? כל השנים הייתי בתוך התופת. אמא שמתהלכת עם עצבות שעוד דבוקה בי".

את חייה מקדישה נדיה להנחלת מורשתו של בעלה. לקראת יום השנה למותו היא עסוקה בהכנות לאירועים שונים לזכרו. "אני עושה את הכול כדי שיזכרו את האדם הזה ולא ישכחו ממנו", היא מסבירה. "מאז האביב הערבי עד עכשיו אין שום פעילות להביא אותו, אבל אני לא אשב בשקט עד שזה יקרה", היא מבהירה.

לתגובות: rivki@besheva.co.il