לא להחרמה, כן להכלה

העמידה על האמת המוחלטת אינה סוד כוחנו, אלא היא סוד חולשתנו. תגובה למאמרו של הרב מתניה אריאל "אחדות – לא בכל מחיר" מהגיליון שעבר

הרב אהוד נהיר , י"א באייר תשע"ח

גם הוא הוחרם, ועדיין מוחרם, על ידי ציבור ניכר. הראי"ה קוק
גם הוא הוחרם, ועדיין מוחרם, על ידי ציבור ניכר. הראי"ה קוק
צילום: ארכיון בית הרב

בשנת 1233 הועלו ספריו של הרמב"ם על המוקד. היה זה אחד השיאים במלחמת החורמה שניהלו היראים נגד מה שבעיניהם נראה ככפירה.

חרם נגד הרמב"ם לא היה יוזמה של אנשי שוליים, אלא של גדולי ישראל שפעלו לאורך הדורות: ר' שלמה מן ההר – רבה של מונפלייר, ר' יונה גירונדי, ר' שלמה פטיט מעכו, ר' אהרון בן רבי גרשון אב"ד בפוזן ואחרים.

ר' יעקב כ"ץ, רבה של פרנקפורט, דן את כתביו של הרמח"ל לקבורה ואת חלקם לשריפה, לאחר שר' משה חגיז ראה אותו כנביא שקר וכממשיכה של התנועה השבתאית. נפתלי הרץ וייזל הוחרם בשל ספרו 'דברי שלום ואמת' על ידי הנודע ביהודה והרב דוד טביל מליסא.

חשדות, החרמות, הרחקות ונידויים היו חלק בלתי נפרד ממערכת הקהילה היהודית לאורך הדורות. המקרים היו שונים אבל הסיבות דומות – תמיד חשבו המחרימים כי המוחרמים עברו על דת וכי אין להם חלק באמונת ישראל. בעיני המחמירים, לעולם הסיבות טובות ומוצדקות, באשר דברי המוחמרים הם "שקר וכפירה", כלשון הרב מתניה אריאל.

ההיסטוריה היהודית מוכיחה כי החרמות לא עזרו. ה"כופרים" לא חזרו בהם, ודעותיהם לא חלפו מן העולם. פעמים רבות החרם גרם להפצת דעותיו של המוחרם וליוקרתו בעיני הקהל. לא פעם אף חזר החרם כבתגובת בומרנג כנגד המחרימים, וכוחם שלהם נפגע.

גם הרב קוק הוחרם, ועדיין מוחרם, על ידי ציבור ניכר, וגם אביו של הרב מתניה, הרב ישראל אריאל, מוחרם היום על ידי רבנים חשובים מהציבור שלנו, שחושבים כי אסור ללמוד איתו ואצלו, באשר הוא עולה להר הבית. ועכשיו בנו מבקש להחרים אחרים.

החרם הוא חרב פיפיות, והוא פוגעת ביכולת שלנו להתקיים כחברה. מה שבעיני האחד הוא אמונה ברה בעיני השני הוא כפירה מוחלטת, ולהפך. לפיכך, היכולת שלנו לחיות יחד חיים קהילתיים במדינה מודרנית, תלויים בכך שאנו מכירים בעובדה שאין בינינו אחדות דעות, ושיחד עם זאת אנו פועלים זה עם זה, מתוך כבוד – גם אם לא מתוך הסכמה.

שואלים המחרימים - האם אין לך גבולות? האם כל דעה היא לגיטימית בעיניך? התשובה לכך היא כמובן – לא, לא כל דעה לגיטימית בעיניי. אבל גם אם ראוי ומותר להחרים, הרי שכלי זה כבר אינו אפקטיבי. הוא איבד את היעילות שלו כבר לפני מאות שנים, ומי שמשתמש בו היום שם את עצמו ללעג ולקלס.

רק השבוע ראיתי שפורום חותם מבקשים להחרים מסעדה שמסתמכת על הכשרות של רבני צוהר. אתם מוזמנים לצפות בתגובות הקוראים על הודעה החרם ולהתרשם בעצמכם. החרם איבד מיעילותו – אז למה להמשיך להשתמש בו? הוא פוגע יותר במחרימים מאשר במוחרמים.

אולם פרט לטיעון הפרקטי כדאי לחשוב גם על הטיעון העקרוני. בעיני כל אחד (כמעט) יש מי שעבר את הגבול ושאיתו כבר אין לנהל שיח: כי הוא יותר מדי שמרן או כי הוא יותר מדי ליברל, כי הוא פחות מדי מכיל או כי הוא יותר מדי מכיל. בעיני כל אחד (כמעט) יש ללכת בדרך האמצע – רק שאת האמצע יש להגדיר על פי מה שהוא חושב. תגובה של החרמה יוצרת ניכור ושנאה. היא גודעת את האפשרות לדו-שיח שיברר את האמת לאשורה.

אז כל עוד אין סנהדרין שבה יושבים כל חכמי ישראל, אין למי מאיתנו את הסמכות להחליט כי דעתו שלו היא הקובעת ולא דעת חברו. הציבור היהודי בכלל והציבור הדתי-לאומי בפרט שבע מפילוגים. זרמים ותת-זרמים מתפלגים זה מזה. העמידה על האמת המוחלטת אינה סוד כוחנו, אלא היא סוד חולשתנו. הקריאה בשם ה' לעיתים אינה מגלה את רצון ה' – אלא את רצונו של הקורא. ואין בינינו נביא או חוזה שיידע להכריע בשאלות אלו.

כשלעצמי, אינני מודאג. הציבור בכללותו הוכיח זה מכבר שהוא אינו נשמע למחרימים. הנה עיתון זה, כפי שמאשים הרב מתניה, קורא לאחדות המחנה ומדגיש את המשותף, וגם אותה ישיבה חשובה שבה יצאה החוברת שעליה הוא כותב, לא נשמעה לקול בתוכה שקרא לחרם. אני משער כי למרות הקולות שיצאו שלא ללמוד עם אביו של הרב מתניה, עדיין יש לו יכולת למצוא חברותא, וכתבי הרמב"ם והרמח"ל ונפתלי הרץ וייזל והרב קוק נלמדים עוד ועוד.

מחרימים יקרים, כדי שהחרם לא יופנה נגדכם, הרשו לי להציע לכם לא להשתמש בו כלפי אחרים. אפשר לא להסכים ורצוי לנהל ויכוח. להחרים – לא יעיל ולא מוסרי.

הרב ד"ר אהוד נהיר הוא מרצה במכללת אורות ויועץ חינוכי בישיבת נחלים

=================================================================

הרב מתניה אריאל

חייבים להזדעזע

מחרמות צריך להימנע ככל האפשר, אבל אסור לתת לגיטימציה לתופעות בעייתיות. תגובה לתגובה

כתבתי בדבריי שצריך להימנע מחרמות ככל האפשר, והרב נהיר כותב שיש מצבים ש"מותר וראוי להחרים", כך שהדיון בעניין החרמות מאוד מצטמצם.

אבל גם אם לא כדאי להחרים, אסור לתת לגיטימציה, וחבל שזה מה שהרב נהיר עושה כשהוא מזכיר את הישיבה שאליה התייחסתי במאמרי, ומזכה אותה בעקבות כך בתואר "ישיבה חשובה". מכיוון שהרב נהיר משמש גם כיועץ חינוכי בישיבה תיכונית, ומן הסתם עוסק בהכוונת תלמידיו לישיבות הסדר, עולה השאלה האם אין בהתייחסות כזו סכנה רוחנית לתלמידים.

אם יש ישיבה שבה יש יחס גרוע כלפי התלמידים, אני מניח שהרב נהיר, בצדק, יכוון את תלמידיו לא ללכת אליה, ולא יראה בכך החרמה. ואם בישיבת הסדר מסוימת מועברים לתלמידים מסרים כגון שהרמב"ם לא האמין בקב"ה ובתורה, ושהוא שמר את התורה רק מסיבות קהילתיות וחברתיות, האם אין תפקידו של היועץ החינוכי להזהיר את תלמידיו מללכת לשם? ואם ראשי אותה ישיבה מפרסמים שלדעתם זו דעה שצריכה להישמע בישיבה, ושיש ראשונים נוספים שסוברים כך, האם אין תפקידנו להזהיר את התלמידים ממסרים שכאלה? האם נכון לגבות מוסד כזה, ובמקום למחות כנגדו עוד לכנות אותו בתואר "ישיבה חשובה"?

לא צריך סנהדרין בשביל זה. מספיק קצת שכל ישר ואכפתיות כדי להזדעזע ולהסב את תשומת ליבו של הציבור לחומרת העניין. אם דבר כזה לא מזעזע את הרב נהיר, אין לי אלא להתפלא ולהצטער.