בכירי הקואליציה התעוררו לשגרה כאובה כמו שתיין עם האנגאובר חריף, אחרי מסיבה שנמשכה כל סוף השבוע לרגל חגיגות ה‑70.
נתניהו סיים את האירועים זעוף, כשגילה שההתעקשות שלו לשאת בטקס הדלקת המשואות נאום ארוך אך חסר ברק ובשורה לא העלתה את הפופולריות שלו.
לראשונה המגמה של הליכוד בסקרים אפילו התהפכה. בנט, שדווקא שמר על ממלכתיות והוכיח שהבחירה במרים פרץ לכלת פרס ישראל הייתה גאונית, גם הוא לא חזר מאושר מהחגיגות. לא עזרה הממלכתיות ולא יעזרו גם האולטימטומים מימין לנתניהו, הוא לא מצליח לפרוץ את תקרת המנדטים הקבועה של הבית היהודי. כחלון וליברמן מבועתים מהאפשרות שיאבדו את משרדי האוצר והביטחון, לטובת בחירות שמהן יחזרו עם פחות מנדטים ועמדת מיקוח נחותה. ליצמן וגפני בלחץ מכך שהכנסת תפוזר לפני שיעבירו את חוק הגיוס המתוקן. הדד-ליין שבג"ץ הציב ייגמר בספטמבר. על אריה דרעי וארבעת המנדטים שחוזים לו הסקרים אין צורך להרחיב. בחירות הן איום קיומי מבחינתו, כמעט כמו כתב האישום שמתרקם נגדו.
רק גברת אחת יכולה לחייך: אורלי לוי. את יום העצמאות היא בילתה בנעימים, חוגגת עם אביה שזכה בפרס ישראל, ובהמשך השבוע חיכתה לה הפתעה: אחרי שסקר קודם שם אותה על המפה עם חמישה מנדטים, היא רק מזנקת. תומכים פוטנציאליים נוספים הצטרפו לטרנד. רשימה ארוכה של מתמודדים מנסה להשתחל לרשימה שתרכיב. אם שמונת המנדטים שחזה לה סקר החדשות יהפכו למציאות - היא עשויה למצוא את עצמה בלשכת שר האוצר אחרי הבחירות.
צפוף מאוד במרכז. לפיד כבר שם, גם כחלון, ויעלון שמנסה לייסד מפלגה משלו, ובכל זאת אורלי לוי הצליחה לתפוס נתח מכובד. היא החדש הכי חדש שיש. אומנם היא בכנסת כבר כמעט עשור, אבל מעט מאד ידוע על הדעות שלה, פרט לתדמית החברתית. זו הסיבה שהיא הדבר היחיד שיכול לשנות את מפת הגושים הנצחית ולהעביר קולות מצד לצד. ימנים מרגישים בנוח להצביע לבת של דוד לוי, יוצאת ישראל ביתנו, מבית שאן. גם בשמאל אף אחד לא חושש להצביע ללוי, שמעולם לא בלטה בפעילות התיישבותית נמרצת. האג'נדה הכלכלית שלה קרובה לשמאל הרבה יותר מאשר לימין. נתניהו יודע את כל זה, ובכל זאת לא הסיר סופית את ענן הבחירות. הוא ימשיך להתלבט וללהטט בין רשימת המשברים שממתינה לו בשבוע הבא, עם פתיחת מושב הקיץ בכנסת.
הסדק נפתח
אם בנימין נתניהו באמת היה רוצה להעביר את פסקת ההתגברות, הוא יכול היה לעשות זאת מזמן. בינתיים הוא מעדיף להורות, להנחות, לקדם ולבחון, הרבה מילים שבסופן נשארים עם כלום ביד. הסימן המקדים, למי שתלה תקוות, היה הפגישה החשאית עם אהרון ברק, נשיא בית המשפט ומחולל המהפכה החוקתית.
ברק לא נושא בשום תפקיד רשמי במערכת, אבל הוא האייקון הכי מזוהה שלה, הפנים והפה של כנופיית שלטון החוק. אם נתניהו יושב לדון איתו על פשרה, אפשר להניח שהיא תהיה חסרת שיניים. הוא הרי לא אמור להיות בכלל צד במשא ומתן, אם כבר אז מי שעומדת כעת בראש המערכת - הנשיאה חיות. אלא שהיא העזה להציב לפגישה דרישה מקדימה: רק אם ועדת השרים תדחה את ההצבעה על פסקת ההתגברות. כאילו ראש הרשות השופטת יכולה להציב תנאים לראש הרשות המבצעת. כאילו היא עושה טובה בעצם הפגישה, ולא מקיימת את חובתה המקצועית לקיים דיון רציני בין מקבלי ההחלטות והנבחרים במדינה. נתניהו באופן תמוה נענה גם לדרישה הזאת, מה שיכול ללמד על רמת רוח הקרב שאיתה הוא בא להעביר את פסקת ההתגברות.
ועדיין, נפתח כעת סדק. נתניהו שנבהל וביטל את הסכם המסתננים עם האו"ם לא מצליח למצוא פתרון אחר לבעיה. השבוע המדינה הודתה בבית המשפט שההסכם עם המדינה השלישית קרס סופית. המסתננים הכלואים שוחררו ממתקני המעצר, ופסקת התגברות מצומצמת נחשבה מורכבת יותר, אולי אפילו לא אפשרית מבחינה משפטית. כחלון, שהיה החסם המרכזי, מבוהל מבחירות. הוא חושש שייאלץ לפנות את משרד האוצר לטובת אורלי לוי שעוקפת אותו בסקרים. שילוב הנסיבות הזה, יחד עם הלחץ של החרדים שזקוקים לפסקה כדי לפתור אחת ולתמיד את משבר הגיוס של תלמידי הישיבות, והמוטיבציה הגבוהה של בנט ושקד, יכולים בכל זאת ליצור את האקלים הדרוש למה שנראה עד כה בלתי אפשרי. הכול תלוי עכשיו בלחץ שיופעל על ממשלת הימין במבחן הכי גדול שלה. האם היא באמת רוצה לשנות את כללי המשחק.
מלחמת שלום בית
בש"ס טוענים בנחרצות שאין שום משבר, ושהסקרים תמיד פספסו את הקהל שלהם. יש לנו שבעה מנדטים לפחות, אולי יותר, מתדרכים קבוע בסביבת דרעי. אבל השבוע האחרון הסגיר את הלחץ שדרעי נתון בו. בשקט-בשקט מאחורי הקלעים, במבצע שושאיסטי שכלל החלפת רכבים ופגישות בדירות מסתור, דרעי תיחזק בחודשיים האחרונים ערוץ שיחות חשאי עם הרב עמאר, ובעקיפין עם יריבו הגדול - אלי ישי. הפגישה השבוע בין המחותנים היריבים, הרב יצחק יוסף והרב שלמה עמאר, בבית ילדיהם הנשואים זה לזה (כשבחדר הסמוך מתקיים מפגש דומה בין הרבניות עמאר ויוסף) ובתיווכם של אריה ויפה דרעי, היה השיא של המאמץ הזה.
דרעי המפשר והמגשר הוא אותו דרעי שהסביר באריכות בהקלטה שחשף עמית סגל מה דעתו על הרב עמאר בשיחה עם הרב יעקב כהן, בנו של חכם שלום, שניסה לפני כמה חודשים להוביל פיוס כמעט זהה. הנה התזכורת למי ששכח: "אני לא טיפש. אני יודע כמה עמאר יכול להוסיף לנו, אבל אני יודע גם שבאותו יום אני סגרתי את ש"ס. אמיתית. ובונה ש"ס חדשה, כיוון שהוא, עמאר, רוצה לשלוט. אין לו משהו אחר. הוא משעמם לו כל היום, הוא חייב לשלוט, הוא צריך את הכוח, את מה שאביך בורח (הכבוד), הוא הפוך בדיוק. הוא חייב כל היום להיות בכותרות, שהתייעצו איתו, ולהיות מעורב בכל דבר, וזה מה שהוא רוצה. אין משהו אחר שהוא רוצה. וזה האנשים שמסביבו, תסתכל כל פעם מי זה מסביבו, מי האנשים מסביבו? תשים לב. תראה לי תלמיד חכם אחד אמיתי שהוא קשור אליו באמת בגלל תורתו וחסידותו. מי זה האנשים שמסביבו? זה לא אדם שיש לו תלמידים, זה לא אדם שיש לו חסידים".
דרעי הרותח סיפק אז אבחנה מרתקת נוספת באוזני בנו של נשיא מועצת החכמים ההמום: "תאמין לי, הוא מתאים להיות יושב ראש תנועת ש"ס. בינינו, באמת, הוא הכי מתאים להיות מבין כל האנשים שאני מסתכל. הוא מבחינת הכישורים, עמאר, הכי מתאים להיות יושב ראש תנועת ש"ס".
אז מה השתנה בין דרעי של היום לדרעי של לפני חצי שנה? כנראה בעיקר הסקרים שמציבים את ש"ס על סף אחוז החסימה, וגם כתב האישום שאולי יוגש. דרעי רוצה להגיע להתמודדות הבאה שלו, בין אם בבחירות ובין אם בבית המשפט, כשיש לו שקט בבית. לכן הוא גם הסכים לנהל משא ומתן כמעט דמיוני על תפקיד לאלי ישי. ישי דרש באמצעות הרב עמאר תפקיד שר, דרעי סירב כי חשש מחיכוך מתמיד בגזרת הכנסת והממשלה - אבל ניסה לפייס באמצעות תפקיד בשדה המוניציפלי. ישי נעלב ודחה את ההצעה. החידוש הגדול הוא בעצם קיומו של משא ומתן כזה. על סיכויי הצלחה של המהלך לשלום ספרדי כולל, אפשר ללמוד מכמויות ההדלפות והתדרוכים הסותרים שהיו השבוע, בניגוד להבנות בין הצדדים. אם ככה מתחילים את השלום, מעניין איך תיראה המלחמה, כשתתחדש.
לתגובות: [email protected]