פאי קליפות תפודים

סיפור מעניין וצנוע, בשלהי מלחמת העולם השניה, בעיירה קטנה באנגליה. שילוב של שתי תקופות קצרות בשנים ורחוקות בחיים.

קובי פינקלר , י"ז באייר תשע"ח

מועדון הספרות
מועדון הספרות
צילום: יחצ

שש מילים ככותרת לסרט, זה המון. מועדון פרנזי לספרות ופאי קליפות תפודים. עוד יותר מכך המילים עצמן. פאי קליפות תפודים. מה זה? איך הוא מתקשר למועדון לספרות?

הכותרת, השם והאוירה משכו את עיני. סרטי השואה, תמיד מלמדים, תמיד צנועים, ותמיד מביאים פן נוסף לזה שלא הכרנו.

ואכן כבר מהרגע הראשון אתה נכנס לאוירה. קצין גרמני, חבורה של אנשים מבוגרים, מנסה לעקוף את האיסור של שהיה יחד בשעות הערב ועוד לבשל. המפגש הראשוני הזה מוליד את הסיפור.

לונדון 1946, הימים שאחרי מלחמת העולם השניה. ג'ולייט, אשה צעירה וכריזמטית, סופרת בעלת רוח חופשית, מקבלת מכתב מאחד החברים במועדון קריאה מסתורי שנוסד בימים בהם הנאצים שלטו על האי גרנזי (שבאיי התעלה). סקרנותה של ג'ולייט מתעוררת והיא מחליטה לצאת בעצמה ולבקר את האי . שם היא פוגשת חבורה מיוחדת במינה של חברי מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות התפודים, ביניהם בחור העונה לשם דאוסי, מי ששלח לה את המכתב.

ככל שסודות ימי המלחמה נחשפים ג'ולייט הולכת ונקשרת יותר ויותר אל האי, אל חברי מועדון הספרות ואל סיפורו של דאוסי. כל אלה ישנו את חייה לנצח.

כחוקרת וכעיתונאית בלונדון טיימס (של אותם ימים), היא מחליטה לעזוב את עבודתה ולצאת לכפר. מכאן מתגלגל סיפור שאיש מהמעורבים בו אינו יהודי וכולו מזכיר לנו את הימים ההם רק לפני שבעים שנה.

הסרט מבוסס על הרומן מאת מארי אן שייפר ואנני בארוז שיצא לאור בשנת 2008 היה לרב מכר ב 32 מדינות.

כבר בהגיעה של הסופרת האמריקאית מארי אן שייפר לאי גרנזי (שאינו מוכר כחלק מבריטניה, אך בעל צביון אנגלי מובהק) היא נשבתה בקסמיו, וסוקרנה רבות מאנשי האי וחוויותיהם ממלחמת העולם השנייה.

"בדומה לרוב האמריקאים, מארי אן לא ידעה כלל על כך שאיי התעלה (שבהם האי גרנזי) נכבשו על ידי הגרמנים" מספרת אנני בארוז, אחייניתה של שייפר. "סיפורם של אנשי האי בימי הכיבוש הגרמני ריתק את מארי אן, והיא החלה בעקבות כך לחקור את הנושא במשך עשרים שנה".

ב-2006, חברת הוצאה לאור קיבלה את כתב היד של שייפר, אך מצבה הבריאותי הדרדר והיא לא הספיקה לסיים את מלאכת הכתיבה. "מארי- אן קראה לי ואמרה כי: "את הכותבת היחידה במשפחה, תוכלי לסיים את הכתיבה בשבילי?" נזכרת בארוז.

"ישבתי לקרוא את הטיוטה, והתחושה היתה שאני מקשיבה למארי- אן כשהיא מדברת, ואין דבר מעניין יותר בשבילי מאשר להקשיב למארי-אן" "היה הרבה עבודה להשלים" היא מוסיפה, "חשבתי שזה היה לא אפשרי עד הרגע שישבתי לכתוב. אחרי שעתיים חשבתי לעצמי שוב "זה אכן אפשרי. וזה הולך להיות נפלא".

ואכן זה נפלא. סרט איכותי, לדור המבוגר יותר, שיודע ללמוד ורוצה לדעת עוד על התקופה. 124 דקות.