התקופה האחרונה לא נותנת למחשבותיי מנוח. יום השואה שנשזר ביום הזיכרון ויום העצמאות, יום ירושלים ול"ג בעומר.
כולם יחד מעוררים בי מחשבות על השורשים והזהות שלי, של הילדים שלי, שלנו. תוסיפו לזה את האנטישמיות הגואה בעולם ואת מצעד הכיפות, ולא רק הישראלית שבי מרימה ראש. היהודייה שבי רוצה לעמוד על הגג ולצעוק "ה' הוא האלוקים". לברך בריש גלי ברוך שלא עשני גויה.
האמת הכואבת היא שבתחילת התשובה היה לי קשה לברך את הברכה הזאת, עד כדי כך שהיו פעמים שבהן תהיתי אם אני מברכת ברכה לבטלה. גדלתי בידיעה מאוד ברורה על זהותי כישראלית, ובאותה הנשימה ממש גדלתי בידיעה שאין הבדל בין יהודים ללא יהודים. כולם בני אדם שווים, כחלומו של ג'ון לנון. בתכל'ס מה רע להיות נוצרי? החגים שלהם סופר יפים, מצטלמים טוב על רקע העץ המואר עם הר המתנות הארוזות תחתיו. אין שלוש תפילות ביום על הראש. צומות, עבודת המידות, ביעור חמץ. כיסוי ראש. אז למה צריך לברך על זה שיש לי קיטבג מלא בתרי"ג מצוות על הגב?
גדלתי בסביבה שבה הוסבר לי שאני אשת העולם הגדול, ושלחו אותי להגשים חלום. בשביל חלום גם לא נורא לעזוב את ישראל. תהיי ישראלית בשלט רחוק. "הכי טוב להיות ישראלית בחו"ל, כולם מצליחים שם", נאמר לי, כאילו מציידים אותי בתחמושת מיד אין איזראל. אני לא יכולה להסביר כמה נהדר היה לדמיין את עצמי כאילו אני באמת כמו כולם. נטולת דת, חסרת שוני. כמה כיף היה לצעוד ברחובות ניו-יורק בתקופת הכריסמס. חלונות הראווה הנהדרים, השלג שהופך הכול לציורי, ואפילו האנשים בסאבווי שהפכו בתקופת החגים לקצת פחות מפחידים. נו, אז מה רע?! כנראה לא רע. רק לא מי שאני.
הרבה שנים אני חושבת על מלאכת המחשבת שגרמה לי להיות ישראלית, מחוברת לארץ ישראל השלמה שבי ומנותקת מאם ירצה ה' שאני. דרך אגב, בילדות, משני פירושי שמי התביישתי. מהחיבור לצד הימני של המפה הפוליטית בעיר שמאלנית מובהקת, ומהפירוש התורני של שמי, שזה בכלל היה מוקצה מחמת צביון יהודי פרימיטיבי.
אני ושלמה בר
בשבת בבוקר פתחתי את הספר החדש של ניסים משעל "70 שנה לישראל, להיות ישראלי". חמש דקות עלעול חשבתי, אתנחתא לפני קיצוץ ירקות ושטיפת הר עלי חסה לסעודה שנייה. לא חשבתי שאסגור את הספר בדמעות. הספר מחולק לעשורים ולשנים, כשבכל שנה מוזכרים כמה רגעי היסטוריה. אך המעניין באמת הוא לראות דווקא את הרגעים הפרטיים שכותבים אנשים ידועים מגוונים שונים של החברה בישראל, מאנשי פוליטיקה ועד אנשי רוח, מדע ותרבות. אני מצטטת לכם קטע ממה שכתב שלמה בר, מייסד להקת הברירה הטבעית:
"עליתי עם בני משפחתי ממרוקו בגיל שש. מהר מאוד הרגשתי שאני בעיקר יהודי, ורחוק מאוד מלהיות ישראלי. בעצם, לא ידעתי מה זה להיות ישראלי. כנער מעברה גדלתי על האתוס של הצבר הישראלי יפה התואר. כולנו רצינו להיות כמוהו, להידמות לו, לדבר את שפתו, ולכן הערצנו אותו. רצינו להיות חלק מהחברה הישראלית שהלכה והתגבשה. אבל בחלוף השנים הבנתי שכדי להיות חלק מהם אני צריך לוותר על התרבות שלי, על המסורת, על ערכי המשפחה ועל האמונה שלי... העובדה שהייתי בן למשפחה דתית ומאמינה, מנעה ממני את האפשרות להזדהות ולהתאקלם בחברה שבבסיסה הייתה חילונית ולא סובלנית כלפי האחר והשונה ממנה. להיות ישראלי אז - פירושו היה להיות חילוני, ולקבל את ערכי תרבות שעוצבה על ידי אנשי הרוח של תנועת העבודה. הם לא הכירו במסורת ובתרבות שלנו. להיות ישראלי מנקודת ראותם היה להשליך לפח את כל הערכים עליהם גדלנו, ולקבל ללא עוררין את התרבות שלהם...".
כשקראתי את הקטע הזה נדהמתי מכמה שהוא עורר בי צער. מכל כך הרבה כיוונים. ראשית, מהמקום הזה שאני מרגישה היום היטב את חוסר הסובלנות לשונה, של חברה שלפני דקה הייתי בטבור שלה, והיום אני הולכת נגד הזרם, מגדלת את ילדיי בחירוף נפש כנגד התרבות הרווחת. איך זה ייתכן שרגשות של גבר, עולה חדש משנות ה‑50, מבטאים את רגשותיי? שנית, אני היא הצברית הישראלית. אני זו שגדלה בתל אביב, שהייתה עקורה מהשורשים, מהתרבות, מהשפה, מהיהדות. אני בכל מאודי אימצתי את הצבריות האולטימטיבית, הלוחמת, כל פעם למען מטרה נעלה אחרת. אני זו שמטיילת בין מזחלותיו של סנטה קלאוס בארצות שונות בעולם, מחפשת בחצר בית הספר ביצים קשות מצוירות כמיטב מסורת חג הפסחא, נפעמת מבודהה הזהוב השוכב מפאת כובד משקלו, משילה סנדליי מעל רגליי כדי לא לפגוע בקדושת המקום. אני זו ששמעה את להקת הברירה הטבעית וחשבה לעצמה: מה זו המוזיקה הפרימיטיבית הזאת? יאללה שיתקדמו, איפה הם ואיפה כוורת. אני זו ששנאה לשמוע יידיש ומאסה בגפילטע. אני כל מה ששלמה בר הרגיש שהוא לא.
שנים אני מחפשת את הזהות שלי. תוהה אם אני קודם ישראלית או יהודייה. תוהה אם ל"ג בעומר הוא לזכר בר כוכבא כמו שלימדו בבית הספר, או לכבודו של רשב"י, שהיא האמת שהחביאו ממני. שנים, מאז שהנשמה שלי אמרה לי עורי עורי איה מעפר קומי, שאני מחפשת לנטוע את השורש במקום שהוא נעקר ממנו. והוא נעקר מכל כך הרבה רובדי היסטוריה, רחוקה וקרובה. מצחיק. אחד השירים הגדולים והמוכרים בפנתאון השירים הלאומי הוא "על הדבש ועל העוקץ". "אל נא תעקור נטוע", כותבת נעמי שמר. מדהים שזוהי בדיוק הרגשתו של שלמה בר, וכל כך הרבה שנים אחר כך - הרגשתי. עקרו אותנו. כל אחד בחווייתו הוא. אולי ההרגשה הזאת של שנינו, על אף שאנחנו לא בני אותו דור ולא בני אותה עדה, יש בה סגירת מעגל. אז אני סוגרת מעגל, מתפייסת עם התרבות שנגדעה, עם האוכל, עם השפה, עם ה' ועם האמונה שנלקחו מחיי. אני צברית עם שורשים, עמוקים יותר מ‑70 שנה.
טראפלס שוקולד וטחינה
שבוע שעבר הבטחתי לתת מתכונים עם פצפוצי השקדים המקורמלים, ואני מקיימת. המתכון הזה הגיע אליי מליה של ענגי. הכי קל בעולם והכי כיף לשדרג אותו.
המתכון הבסיסי:
100 גרם שוקולד מריר איכותי / חצי כוס טחינה גולמית / אבקת קקאו לציפוי
אופן ההכנה:
מבשלים על אש נמוכה את השוקולד והטחינה / שופכים את התערובת לכלי פלסטיק או סיליקון לחילוץ קל / מקפיאים לפחות ל-4 שעות / חותכים לריבועים ועוטפים בקקאו.
ועכשיו הוראות חשובות:
חייבים לערבב את הטחינה לפני שמוסיפים אותה לשוקולד. לטחינה גולמית יש נטייה לשקוע בתחתית הכלי. אם תוסיפו אותה לא מעורבבת, אז או שתוסיפו מי טחינה והרבה שמן, או שלא תצליחו לערבב את השוקולד המבושל כי הטחינה תהיה סמיכה מדי. אם בטעות אתם שופכים את סוף הטחינה, תדללו את התערובת עם חצי כוס חלב שקדים.
הכמות קטנה. הכפילו כאהבת נפשכם.
אפשר להחליף את הטחינה בחמאת שקדים, למי שלא אוהב טעם של חלווה.
בזמן ערבוב התערובת אני מוסיפה למתכון המקורי כוס פצפוצי שקדים, שנותנים קרנצ'יות כיפית באמצע הביס.
לתגובות: [email protected]