בשבע מהדורה דיגיטלית

דור המייסדים

השחקן חיים טופול זוכר את בן גוריון צועד אל מוזיאון תל אביב בדרכו להכרזת המדינה, וגם את היריות שרצחו את אברהם שטרן הי"ד

רבקי גולדפינגר , י"ח באייר תשע"ח

"היום אני יודע שהייתי ברגעים היסטוריים". חיים טופול
"היום אני יודע שהייתי ברגעים היסטוריים". חיים טופול
צילום: שלומי יוסף

חיים טופול

שחקן, סופר, צייר וחתן פרס ישראל למפעל חיים

נולד בשנת תרצ"ה (1935)

בתל אביב

"אני זוכר את המאורעות של תרצ"ט. גרנו בשכונת פלורנטין, שהייתה מהשכונות העבריות של יפו. כל יום היו הערבים נכנסים לשוק ויורים. למרות זאת, אני לא זוכר פחד. זה היה חלק מהחיים שלנו", מספר השחקן חיים טופול, שהיה אז ילד קטן, אבל מאורעות הימים הסוערים ההם נחקקו היטב בזיכרונו.

הוריו יעקב ורלה ז"ל עלו ארצה מפולין בשנת 1932 מטעמי ציונות. בני משפחתם שנותרו מאחור נספו בשואה. "הוריי היו אודים מוצלים מאש. עד היום אני לא נוסע לגרמניה, למרות שהיו לי במהלך השנים הרבה הצעות לעשות שם כל מיני דברים. מבחינתי זה לא בא בחשבון", הוא מבהיר. הוריו נישאו בארץ לבדם ונולדו להם שלושה ילדים, הבן הבכור חיים ושתי בנות נוספות. "חיינו חמש נפשות בחדר אחד קטן אבל לא התלוננו".

בשכונה שבה גרה המשפחה התגוררו עולים ממגוון ארצות. "זה היה קיבוץ גלויות של ממש. פולנים, סלוניקאים, בוכרים ומה לא. חיינו בשלום רב, כולם יחד, במין סלט של תרבויות". עד גיל 14 למד בבית הספר הדתי תחכמוני והיה חניך בתנועת הצופים הדתיים. "הסתובבתי עם ציצית וכובע ברט".

אביו יעקב היה חבר בהגנה. כטייח במקצועו סייע בבניית סליקים. "בבניין שלנו, מזרחי ב' מספר 18, היו חברים מכל המחתרות. זה היה מין סוד גלוי. אבא היה בהגנה ושכן אחר מפעיל בלח"י ואחיו היה באצ"ל. זאת הייתה שכונה הטרוגנית שחיו בה באהבה ובכבוד", הוא אומר בגעגוע.

את כ"ט בנובמבר שנת 1947 הוא זוכר בבירור: "אמא העירה אותי בערך ב‑12 בלילה. אבא היה בעמדות. אמא לקחה אותי עם השכנה שפרה לכיכר מגן דוד, שם הייתה חגיגה ורקדו ושרו. הייתי בן 12 וזה היה רגע מסעיר בשבילי. למבוגרים זה היה גם מדאיג", הוא אומר. "כמובן שחזרנו מהר הביתה לבדוק שאבא חזר והוא בסדר. ואז התחילו הצרות בדרום תל אביב. לאחד השכנים, איש לח"י, הייתה מסגרייה. היו לו שם כלי נשק מוחבאים. לילה אחד היה שם פיצוץ גדול. אחרי ששמענו את הפיצוץ, שמענו אותו עולה מהר במדרגות, מחליף בגדים כי הוא היה פצוע, ונעלם מהשטח לפני שהבריטים יגיעו לחפש אותו. מאז במשך חצי שנה בכל בוקר שוטר מנדט, שהיה דובר עברית, היה נטפל אליי בדרך לבית הספר. הוא היה מתחבר איתנו ורוצה לדעת מידע, איפה השכן הזה ומה עושה ההוא, אבל לימדו אותנו בבית שהחיים והמוות ביד הלשון, לא לדבר על שום דבר ולא לספר לאחרים שום דבר. לא אמרנו לו מילה".

אירוע מכונן בילדותו התרחש באחד הימים במהלך שהותו בבית הספר. "הייתי בן 7. פתאום שמענו יריות. הסתבר שלא הרחק מבית הספר, בדירה של טובה ומשה סבוראי, נתפס ונרצח אברהם שטרן, יאיר, מפקד הלח"י. עמדנו שם וראינו איך מורידים את הגופה. בערב כשחזרנו מבית הספר הופיעו על הקירות כרוזים שהודיעו שיאיר נרצח ומאז הוא חלק מהחיים שלי", אומר טופול בקול רועד ופוצח בשירת "חיילים אלמונים", שחובר על ידי אברהם שטרן הי"ד.

"זוכר את אבא צורח מבכי"

באפריל 1948 החלו הקרבות לשחרור יפו בידי לוחמי האצ"ל. התושבים היהודים פונו במהירות מהמקום. "זה היה קרוב לחג הפסח. הוציאו אותנו מהבתים, שלחו טנדר לפנות אותנו. עברנו למקום בטוח אצל הדודה בלה ודוד אברהם שגרו בשכונת התקווה. אחרי 24 שעות התחילו הקרבות על כפר סלמה ועפנו משם. היו לנו תיקים מוכנים, שהיו בהם מינימום של בגדים, מעט אוכל. חיפשנו מקום לברוח ונסענו למכרים שלנו בשכונת מחלול. שם בצריף ישבנו ומשם ראינו איך כובשים את יפו". עם שוך הקרבות שב עם משפחתו לביתם.

טופול, שחווה את המאורעות הגורליים של הימים ההם, נכח גם ביום שישי ההיסטורי של ה' באייר תש"ח, יום הכרזת המדינה. "הייתי בן אוטוטו בר מצווה. הייתי בצופים הדתיים והלכתי לבדוק איפה תהיה הפעולה בשבת. בדרך חזרה עברתי בשדרות רוטשילד וראיתי קהל מתגודד במוזיאון תל אביב. עמדתי בחוץ וראיתי את דוד בן גוריון יוצא מן המכונית שהביאה אותו, מדלג לו על המדרגות פנימה", הוא משחזר את הרגע הרה הגורל. "היו רמקולים בחוץ. נעמדתי שם ושמענו את ההכרזה על הקמת מדינת היהודים. לא היה לנו מקלט רדיו בבית. רצתי מהר הביתה לבשר להורים שלי. אמרתי להם בהתלהבות: 'קמה המדינה!'. אבא הוציא את כלי הנשק שלו שהיה חבוי בסליק בגג הארון, אקדח מאוזר ארוך קנה. לקח את התיק עם התחמושת וסנדוויץ' ויצא לעמדות. זה היה יום שישי, אנחנו נשארנו בבית ושם התחילה המלחמה. בבוקר כשקמנו עמדה מרגמה במגרש ליד הבית וכל הלילה הייתה התקפה על תחנת הקמח של ההגנה. באותו קרב נהרג עוד שכן שלנו".

טופול מציין כי בשנות ילדותו לא שיער עד כמה זכה לחיות את ההיסטוריה. "לא יודע לומר אם הבנתי אז את גודל השעה. היום אני יודע שהייתי ברגעים היסטוריים. זה לא היה פשוט, כשאבא שלך יוצא כל לילה עם הנשק וחוזר ויוצא שוב. כשהגיעה אלטלנה נהרג שם חבר טוב שלו שהיה באונייה, אני זוכר את אבא שלי שוכב במיטה וצורח מבכי. היו רגעים לא פשוטים".

טופול בן ה-82 נשוי לגליה ואב לשלושה ילדים ומאחוריו קריירה בינלאומית מכובדת. בתודעה נצרב בעיקר בתפקידיו כטוביה החולב במחזמר 'כנר על הגג' ובדמותו של סלאח שבתי. כיום את עיקר מרצו הוא מקדיש לפרויקט חייו: כפר הנופש נהר הירדן, המיועד לילדים הסובלים ממחלות כרוניות וחשוכות מרפא. טופול מכהן כיו"ר הכפר.

70 שנה אחרי, אתה שמח במדינה שקמה?

"כשאני מביט על המדינה יש דברים שאני מאוד שמח בהם. אנחנו מדינה של אנשים יצרניים בכל התחומים, טכנולוגיה, מדע, רפואה, אקדמיה. הקמנו ארץ חכמה ומתקדמת. אני חושב שזו מדינה נהדרת", הוא אומר ומיד ממשיך: "בכפר נהר הירדן אני נתקל בלי סוף באנשים טובים שנותנים מעצמם למען הילדים. כל מחזור אירוח בכפר מורכב מבעלי מחלה ספציפית עם רופאים, אחיות ומתנדבים המומחים במחלה זו. מיטב הרופאים מתייצבים בהתנדבות, בלי לקבל פרוטה. אני זוכה לפגוש שם את האנשים הכי נהדרים שישנם", הוא אומר בהתלהבות. "אני מאחל למדינה, שהצד הטוב שלה והאנשים הטובים ומלאי העשייה שלה ימשיכו להשפיע טוב".

לתגובות: rivki@besheva.co.il