בשבע מהדורה דיגיטלית

פוקוס בפוקס

למשרד החינוך יש שיטה גאונית להעלות את ממוצע ציוני הבגרות. כמה חבל שאני זה שצריך לממן אותה

דביר שרייבר , י"ח באייר תשע"ח

אין צורך לדעת את החומר, רק להצליח בבגרות. תלמידי תיכון (למצולמים אין קשר לכתבה)
אין צורך לדעת את החומר, רק להצליח בבגרות. תלמידי תיכון (למצולמים אין קשר לכתבה)
צילום: רוי אלימה, פלאש 90

לפני שנים רבות התכנסו כמה פקידים בכירים במשרד החינוך כדי לטכס עצה כיצד לשפר את ממוצע ציוני הבגרות, אשר הולך ומתדרדר מדחי אל דחי.

"המצב חמור", הודה ראש האגף לטיכוסים מטוקסים, "לפי הציונים אנחנו מבינים שהתלמידים בישראל לא יודעים מה זה לטכס עצה, וגם לא מה זה דחי אל דחי".

"טוב", אמר פקיד אחד ממושקף, "אז צריך לתגבר את לימודי העברית".

"ואיך בדיוק זה יעזור להעלות את ממוצע הבגרויות?", הקשה ראש האגף.

"כי כשנשאל במבחן מה זה דחי אל דחי, הם יידעו", הסביר הפקיד.

"הפוך", העירה פקידה בכירה, "אנחנו לא נשאל מה זה דחי אל דחי, וככה הם לא יצטרכו להראות שהם לא יודעים מה זה".

"רעיון לא רע", המהם פקיד הבכירים, "אבל איך הם יידעו שלא נשאל מה זה דחי אל דחי כדי שהם לא יצטרכו לבזבז את הזמן על לימוד הביטוי הדחוי הזה?".

"אנחנו נודיע להם מראש", הצהירה הבכירה, "וככה הם לא יצטרכו ללכת מדחי אל שחי".

"דחי!", מחה הממושקף, "ואני דוחה בתוקף את הרעיון הדוחה שהצעתם. להודיע להם מראש איזה חומר לא יהיה במבחן?! אולי גם נודיע מראש מה כן יהיה?!".

"רעיון נהדר!", התלהב ראש האגף, "נודיע להם!".

"איך נעשה את זה?", שאלה פקידה קפודת מבט.

"באמצעות מיקוד, כמובן", אמר המנהל.

"אתה מתכוון", אמרו הפקידים, "שנאתר את המיקוד של כל תלמיד ונשלח לו את המבחן בדואר?".

"חס וחלילה", נבעת המנהל, "בדואר המבחן יגיע כשהתלמידים כבר יהיו בעצמם הורים לילדים במערכת החינוך. חברים, בואו נתמקד".

"כלומר?".

"כלומר", צהל המנהל, "כמה שבועות לפני המבחן נמקד אותם על מה שאנחנו מתכוונים לשאול".

"וזה יעודד אותם ללמוד?", תהה הממושקף.

"זה יעודד אותם לענות נכון על השאלות", הבהירה הבכירה.

"אבל אז", מחה הממושקף, "הם לא יידעו את כל החומר".

"אנחנו לא דורשים מהם לדעת את החומר", הטעים המנהל, "אנחנו רק רוצים שהם יצליחו במבחנים".

"אבל אם לקראת סוף השנה נמקד להם את החומר", נבוך הממושקף, "מה הם יעשו כל השנה?".

"ינסו לנחש מה יהיה במיקוד".

"ואם הם לא יצליחו?".

"אז ניתן להם פקטור".

"או אקס פקטור", אמרה הפקידה הבכירה, "נושיב אותם עם הגב לבוחן, וכל מי שיהיה לו מושג קלוש על מה השאלה יסתובב ויקבל מאה. זה יעלה מאוד את הממוצע הארצי".

"זה דה וויס", העירה אחת הפקידות הצעירות.

"או!", התפעל המנהל, "הנה מישהי ששולטת בחומר!".

"אני לא מבין", ניגב ההוא את עדשות משקפיו, "אתם רוצים להוריד את רוב החומר ולפרסם את זה באתר של משרד החינוך?".

"נראה לך?", העווה המנהל את פניו, "אתה רוצה שהאתר יקרוס?".

"אז איך נפרסם?".

"נדפיס חוברות".

"על נייר? מה, אנחנו בתקופת האבן?".

"אבן, נייר, מספריים, ממש לא אכפת לי על מה נדפיס", אמר המנהל, "העיקר שכל תלמיד יקבל מיקודית".

"מיקודית?".

"כן. זה שם נחמד כזה, קליט".

"זה יעלה המון כסף", התעורר היועץ הכלכלי של האגף, "החשב לא יאהב את זה".

"מה שהחשב חושב לא חשוב", אמר המנהל, "אבל כדי לא להעיק על תקציב המשרד, שגם ככה עומד בסך הכול על כמה עשרות מיליארדים בודדים, צריך לחפש מקור תקציבי חלופי".

הנוכחים שקעו בהרהורים נוגים. הנה, הם כבר הצליחו להגות תוכנית מזהירה שתציל את מערכת החינוך בישראל, ועכשיו הכל יירד לטמיון בגלל כסף. מי יכול להציל את המצב? מי יוכל לממן את המיקודיות, קרש ההצלה של המפעל הציוני?

"יש!", קפצה פתאום הפקידה הבכירה, "נטיל את המימון על ההורים!".

"וואו!", התפעלו כולם, "איזה רעיון מקורי!".

"נהדר", סיכם המנהל, "אז נצמצם את החומר, נדפיס מיקודיות, וכל תלמיד – כלומר הורה – ישלם 70 שקלים לכל חוברת. לא נחייב אותם, כמובן. רק מי שירצה שהילדים שלו יצליחו בבגרות ישלם".

"ומי שלא?".

"הילד שלו ישלם על זה כל החיים".

ובאמת, מאז שהונהגה שיטת המיקודיות אנחנו משלמים יותר, ממוצע הציונים גבוה יותר, התלמידים מצליחים יותר ומבינים יותר, אומנם לא את חומר הלימודים אבל כן את שיטת הישראבלוף המזרח תיכונית. רק הפקיד הממושקף, הנודניק הזה, ממשיך לטעון שמדובר בקוצר ראות לטווח ארוך לטובת הישגים בטווח הקצר, אבל זה בגלל שהוא כבר מזמן היה צריך להעלות את המספר במשקפיים ולשפר את המיקוד.

*** אבא של חייל ***

כל מי ששירת אי פעם בצה"ל יודע שמדובר בצבא מסודר ומאורגן שאין בו אלתורים, כי אין צורך לאלתר כשהכול מתנהל בדיוק לפי הספר. זאת אומרת עם מילואימניקים הצבא טיפה מתקשה, זה נכון, אבל בסדיר הכול מסודר למופת. זאת אומרת שואף לשם. כלומר משתדל. בקיצור, גם הסדיר זה בלגן אחד גדול.

קחו לדוגמה את היחידה של הבן, שלפני כמה שבועות שהתה בפעילות כלשהי אי-שם ופתאום קיבלה הוראה לעבור לפעילות איזושהי אי-עוד-יותר-שם מסיבות שהשתיקה יפה להן, בעיקר בגלל שאף אחד לא ממש יודע להסביר אותן.

איך שלא יהיה, החיילים הממושמעים קיבלו את הפקודה, קיפלו את היחידה, ארזו אותה במזוודה (סתם, במשאיות), יצאו מהאי-שם ועם שקיעת החמה הגיעו בשעה טובה אל האי-עוד-יותר-שם. פרקו את הציוד, ארגנו את מה שצריך לארגן (אמרתי לכם, זה צבא מאורגן), ואז, אל מול הצרצרים והשמיים השחורים היכתה בהם התובנה המדהימה: הם רעבים. כלומר, המצב הבסיסי של חייל הוא רעב ועייפות, אבל הם בכל זאת היו בדרכים כמה שעות וכבר הגיע זמן ארוחת הערב.

המפקדים לא הבינו מה הבעיה. "זה צבא מסודר", הם אמרו, "והגענו לבסיס מסודר עם חדר אוכל מסודר".

"נהדר", אמרו החיילים.

"אבל האוכל נגמר", גילו המפקדים, "הגענו מאוחר".

"אז מתי נלך לחדר האוכל?".

"מחר".

אלא מה, בגלל שמדובר בצבא מסודר יצאה אליהם משאית אספקה, וממש עכשיו היא בדרכה מהאי-שם הקודם אל האי-שם החדש והיא תגיע אי-אז, עוד שעה, שעתיים, מחר, עוד יומיים. בינתיים עושים מה שאבא של הרשל'ה מאוסטרופולי עשה כשלא נתנו לו לאכול – הוא עלה לשמירה בלי אוכל.

למחרת בבוקר הכול הסתדר, כאשר החיילים המסודרים התייצבו בפתח חדר האוכל המסודר ושמעו מהרס"ר שהם מוקצים. זאת אומרת להפך, אין להם הקצאה. במילים פשוטות, אין אוכל. כלומר יש, אבל רק לחיילים הקבועים של הבסיס.

בסיפורים החסידיים מתרחש בשלב הזה נס, ונס אכן התרחש – נס גלוי אפילו – כאשר באותו רגע התנשפה לתוך הבסיס החדש המשאית שיצאה יום לפני כן מהבסיס הישן, נעצרה בחריקה נאנחת, ומתוכה נפרקה ארוחת בוקר דשנה – כיכרות לחם וגביעי קוטג'. הלחם אומנם היה קצת ישן, אבל מה אפשר לצפות ממשאית שכבר אתמול הלחם שהיא הביאה היה מאתמול, זאת אומרת משלשום. הקוטג', לעומת זאת, היה ממש אכיל. ככה זה בצבא מסודר, הכול מתוקתק ומאורגן עד הגרגירים הכי קטנים של הקוטג'.

לתגובות: dvirshrayber@gmail.com