בשבע מהדורה דיגיטלית

פרידה מהרב ישעיהו הדרי

מהי מורשת הרב הדרי? במילה אחת: רוממות. לקחת את צעירי בני עקיבא של לפני חמישים וארבעים שנה ולרומם אותם לעולם הישיבות של וולוז'ין

ידידיה מאיר , י"ח באייר תשע"ח | עודכן: 23:49

ידידיה מאיר
ידידיה מאיר
מנדי אור

1

שמעון פרס, שזכה להספיד אדם או שניים ב-93 שנותיו, אמר פעם בציניות שלמספידים רבים יש נטייה לבנות את ההספד שלהם משלושה חלקים: 1. המנוח. 2. המנוח ואני. 3. אני.

לאחרונה, הצירוף "המנוח ואני" הפך למטבע לשון. יש אפילו אתר כזה, מאוד מצחיק, שממש עוקב ומתעד הספדים נרגשים על אישים נכבדים שהולכים לעולמם. מדהים איך המספידים ברדיו, בעיתון ובבית הקברות פשוט מנצלים את מותו של אותו אדם חשוב כדי להלל את עצמם. רק את עצמי להספיד ידעתי.

טור ההספד הזה, על הרב ישעיהו הדרי זצ"ל שנפטר השבוע, נכנס במובן מסוים לקטגוריה הזאת, אבל באופן הכי מודע. לא כדי לספר על עצמי. בשביל זה יש לי את הטור הזה בכל שבוע. אלא כדי לנסות להבין למה המנוח כל כך נגע בי. למה כבר שבוע שלם שאני באבל כבד, על מי שהיה לפני יותר מארבעים שנה ראש ישיבה לא שלי, אלא של אבא שלי.

2

הילד ישעיהו הדרי נולד בתל אביב בשנת תרצ"ד. הוא למד בבית הספר ביל"ו בתל אביב, בישיבת היישוב החדש ובישיבת חברון. כבר בצעירותו עסק במשנת הרב קוק. בגיל 18 הוציא לאור חוברת שעוסקת ב'אורות התשובה'. הוא היה מקורב לרב צבי יהודה ולרב הנזיר. לימד בישיבת מרום ציון בירושלים ובכרם-ביבנה, אבל בעיקר, במשך עשרות שנים, כמעט עד יומו האחרון, בישיבת הכותל, ישיבה שעמד בראשה מיד אחרי שחרור העיר העתיקה.

כשאבא שלי סיים את לימודיו התיכוניים הוא עמד ללכת ישר לצבא, לגרעין נח"ל. אלא שיום אחד הגיע הרב הדרי למסור שיחה בישיבה שלו, נתיב מאיר, ערב הימים הנוראים, ואבא שלי הוקסם. וגם אז, הוא תכנן ללכת רק לשנה אחת לישיבה – ולהתגייס. הוא נכנס לישיבה בא' באלול תשל"א, יצא לשירות צבאי, אחר כך למלחמת יום כיפור, חזר לישיבה, והשאר היסטוריה. אפשר לומר שמאז בעצם לא עזב את הישיבה והיא לא עזבה אותו.

"והשאר היסטוריה", זה לא רק היסטוריה של אדם אחד שהשתנה אלא של משפחה שלמה. אני לא רוצה לחשוב איפה היינו היום כולנו, כל אחיי, אחיותיי, ילדיי וילדיהם, אלמלא פגש אבא שלי את הרב הדרי.

3

ועדיין, כשאני מנסה להבין למה דמותו כל כך נגעה בי ובעוד אינספור אנשים עם סיפור חיים דומה שהלכו אחרי מיטתו בשבוע שעבר, נראה לי שהתשובה היא לא רק החוב ההיסטורי ההוא של הכרת הטוב. זה יותר מזה. זה הקשר העמוק למורשת הרב הדרי.

מהי מורשת הרב הדרי? במילה אחת: רוממות. לקחת את צעירי בני עקיבא של לפני חמישים וארבעים שנה ולרומם אותם לעולם הישיבות של וולוז'ין. לקחת את הרובע היהודי מיד אחרי שחרורו ולרומם אותו למקום של תורה (היום זה מובן מאליו, אבל אחרי מלחמת ששת הימים היו כאלה שרצו להפוך אותו לרובע אומנים, כמו ביפו).

"היינו עשרים תלמידים בקושי", סיפר בהלוויה תלמידו, הסופר הרב חיים סבתו, "גרים בחורבה בישיבת הכותל. בלי חלונות, גשם נכנס, אמצע החורף, חנוכה, וקבענו מנורת חנוכה בשער של בתי מחסה. הלכנו עשרים תלמידים להדליק נרות והרב הדרי בינינו, והתחלנו לרקוד. ובריקוד, בנהרה שהייתה על פניו של הרב הדרי, הרגשנו שאנחנו לא עשרים תלמידים אלא אלף תלמידים. הרגשנו בו רוממות רוח. איך הוא הצליח ליצור רוממות רוח בשיעור קטן של 20 תלמידים. איך הוא הפך יום של חנוכה, שהוא חצי בין הזמנים, ליום של קדושה, של חג של רוממות".

והרוממות הזאת הייתה לא רק בימי חג ומועד. "היינו יושבים בבית המדרש חמישה עשר תלמידים שבקושי למדו כמה דפי גמרא בעיון", המשיך סבתו, "והוא כבר הביא לנו שיעורים של גדולי תורה שאחר כך היו לגדולי הדור, והם היו מרביצים שיעורים בישיבה בפלפולים ועיונים עמוקים של ר' שמעון ור' חיים. הרגשנו שאנחנו בישיבת וולוז'ין, לא בשיעור א' בישיבת הכותל. איך הוא נטע בנו את ההרגשה הזו. באיזו חכמה, באיזו עצה, באיזו תבונה ובאיזו אהבה נלבבת".

והכול מתוך תודעת שליחות היסטורית. כי הרי מה תפקידו של ראש ישיבת הסדר במדינת ישראל המתחדשת אם לא להוות גשר בין עולם הישיבות שנחרב לצעירים שלומדים תורה בירושלים שזה עתה שוחררה. לפני כשנה, כשיצא אלבום היובל לישיבת הכותל, נתבקש הרב הדרי לכתוב הקדמה שתסכם את חמישים שנות מפעל חייו החינוכי. הוא סירב בטענה שהוא מופיע מספיק בתוך הספר, ואז הציע להכניס בעמוד הפותח של הספר תמונות של ישיבות הפאר של אירופה: טלז, וולוז'ין, חברון, מיר, סלבודקה, חכמי לובלין, גרודנא. לצד התמונות הוא כתב כמה משפטים: "אנו ראינו עוד בעינינו את אפס קצהו וגם אבותינו סיפרו לנו – עולמות גדושי תורה בהיכלי הישיבות מלפני שנת ת"ש. חווינו, אומנם במרחקי מקום, את היעלמם וחורבנם, כשנפגשנו עם פליטת בית סופריהם, וזיכנו העליון לראות את ראשיתו של עולם הנבנה מחדש לעינינו, כשנעשינו שותפים לימי העלומים של התחדשות התורה בציון. יהי ה' אלוקינו עמנו כאשר היה עם אבותינו, אל יעזבנו ואל יטשנו".

4

תחושת הרוממות הזאת חלחלה בתלמידים כל כך לעומק, עד שבמקרים רבים זה עבר הלאה, גם לדור הבא שלא למד בישיבת הכותל. היינו ילדים קטנים, בני אברכים, שזכו לגור בעיר העתיקה כחלק מקהילת הישיבה ולנשום את אוויר הפסגות הזה. זכינו לרדת בכל ערב שבת לתפילה בכותל, בשירת "ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג" כשהרב הדרי בראש שיירת התלמידים ההולכת-רוקדת לקבלת שבת. זכינו להיות בשיחת המוסר שלו לפני התקיעות בראש השנה. זכינו לשמוע אותו זועק בהתרגשות "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה" בפתיחת תפילת כל נדרי, ולמחרת לשמוע את קולו נשנק ב"יזכור" המיוחד לתלמידיו שיצאו ביום הכיפורים ההוא מבית המדרש אל שדה הקרב ולא שבו. ואז, במוצאי יום הכיפורים שוב ריקודים בכותל, והפעם כבר עם הפנים לשמחה של סוכות עם השיר "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת", והושענא רבא, ושמחת תורה, והתחלנו את שירת חיינו מהתחלה.

רגע, שיהיה ברור, ואולי זאת הנקודה המרכזית: כל החוויות המכוננות שאני מתאר כאן, ועוד רבות אחרות, הן מגיל צעיר מאוד. כמה צעיר? ובכן, כשאני נזכר בבכיות של הרב הדרי מתחת לטלית ביום הכיפורים, אז אני יושב שם, בעיצומו של הצום הקדוש, עם שקית במבה ביד. זה היה הרבה לפני שעמדתי על דעתי. לא באמת הבנתי מה הוא אמר שם בשיחות העמוקות ההן, אבל כשאני מסתכל היום על חיי ועל הדברים שעיצבו אותם - מכל הדברים הכי מובנים ומוסברים בחיים, דווקא הדיבורים הלא מפוענחים של הרב הדרי השאירו בי רושם בל יימחה. שם הבנתי לראשונה, הרגשתי לראשונה, שיש כאן סיפור גדול.

5

ועוד משהו על הסיפור הגדול: לפני פחות משנה, כשבננו הבכור נכנס לעול מצוות, מיד אחרי העלייה לתורה בכותל ביום הבר-מצווה, עלינו אל הרב הדרי לקבל את ברכתו, והאמת שלא פחות מזה - לקבל את סיפוריו. לא היה שני לו בזיכרון ההיסטורי החד והמדויק וביכולת שלו לספר סיפור. בכל מפגש איתו, גם מפגש מקרי בצרכנייה ברובע, הוא העשיר אותך בסיפור שמעולם לא שמעת ושלא היית שומע לו לא זכית, בר מזל שכמותך, לפגוש לגמרי במקרה ברגע הזה את הרב הדרי והזיכרון שלו ליד המקרר של החלב.

אז מה הסיפור שסיפר הרב הדרי לנער בן 13, נכד של תלמיד, ביום קבלת נועם עול תורה ומצוות? "כשאחד הצאצאים של רבי עקיבא איגר חגג בר מצווה, ביקשו מהסבא הגדול לדבר ולברך את החתן. אבל במקום לתת דרשה" - סיפר הרב הדרי בפאתוס והורה בידיו על ספרייתו הענקית - "לקח רבי עקיבא איגר את החתן לספרייה ואמר לו: תראה בחור, לבר מצווה, כל זה הדרשה שלי! בבר מצווה מקבלים עול תורה. זו לא חתונה, ברית או אירוע מסוים אחר. זו קבלת התורה. אני לא יכול לצמצם את הדרשה שלי רק למשהו חלקי בתורה'".

6

אפשר לכתוב כל כך הרבה על הרב הדרי. קשה כל כך לכתוב על הרב הדרי. צריך לחפש מילים חדשות, הגדרות חדשות. הוא היה כולו חידוש. לא היה דומה לאף אחד. לא הזכיר אף אחד אחר. לא בסגנון הדיבור, לא במחשבה, לא בפיקחות, לא בכובד הראש, ובעיקר בשילוב בין כובד הראש להומור המיוחד. גם בערוב ימיו הוא היה חד כתער. סליחה, התער היה חד כמו הרב הדרי.

ולמרות הרגש שסער בו, הוא ידע להציב גבולות. הוא היה מאוד נחמד, תמיד מאיר פנים, אבל ממש לא סחבק. הוא לא היה חבר של התלמידים שלו. "בדור שבו האהבה שולטת, אהבה היא שיטת חינוך", אמר בהלוויה חתנו הרב אריה הנדלר, "עמדת שם ודרשת את כבודה של היראה, של הגבולות, של הסדר, של המשמעת. ככה חינכת. השיחה האחרונה שלנו סבבה מסביב לדבר זה. דיברתי איתך על עבודת ה', ואתה דיברת על הצבת גבולות".

7

ומילה אחרונה על המנוח ועליי: לא כל כך נעים לגלות, אבל תוך כדי הלוויה התחלתי להרגיש פתאום סוג של אושר. נכון, הרב הדרי נפטר וזה כואב. הוא היה רק בן 84. עד השבוע האחרון הוא העביר שיחות. יכולנו ליהנות ממנו עוד שנים רבות. לא פלא שכולם בכו שם בבית ההלוויות של סנהדריה. הרבנית נעמי, בני משפחתו המפוארת, הרבנים שלימדו איתו תורה בישיבה, תלמידיו שרבים מהם הפכו לרבנים בעצמם, ואנחנו, בני תלמידיו. היה עצוב מאוד. תם עידן.

אבל אז הסתכלתי על כל מאות האנשים, על השבט הענקי והאיכותי הזה שגדל על אדני הרב הדרי - ובראש הקהל שתי הדמויות שהוא, בענוותנותו, העמיד בראש בית המדרש הזה, הרב יעקב כ"ץ והרב אביגדור נבנצל יבדל"א - ופתאום חשתי אסיר תודה. זכינו. זכינו לגדול בחממה הזאת. כן, חממה, אותה מילה שנודעת היום לשמצה. כי הרי אסור לסגור את הנוער, כי אז הוא יתמרד. צריך לפתוח אותו מגיל צעיר לעולם הגדול. צריך לרדת אליו. לדבר בשפה שלו. אבל אנחנו, הודות לבחירה של הורינו, זכינו בחסדי השם לגדול במקום הזה. זכינו לראות רוממות, לחוות דברים לא מובנים ועוצמתיים, להכיר מקרוב אנשים גדולים. אז הרב הדרי כבר לא בישיבת הכותל. הוא בישיבה של מעלה. ולמען האמת גם אנחנו כבר מזמן לא בישיבת הכותל, אבל השנים ההן ישפיעו וימלאו את חיינו לעד. יהי ה' אלוקינו עמנו כאשר היה עם אבותינו ועם הרבנים של אבותינו.

והלוואי שמשהו מזה יעבור איכשהו גם לילדים שלנו.

לתגובות: yedidyameir@gmail.com

הרב הדרי זצ"ל לומד בחדרו בישיבת הכותל, ימים ספורים לפני פטירתו
צילום: אלישע גרוסברג