בשבע מהדורה דיגיטלית

תפילה בלתי צפויה – סיפור לשבת

בחול המועד פסח תש"ע ילדה גילה, שמתגוררת באחד מיישובי השומרון, את בתה החמישית בבית רפואה במרכז הארץ.

עודד מזרחי , י"ח באייר תשע"ח

קבר הרשב"י במירון
קבר הרשב"י במירון
צילום: פלאש 90

כאשר יצאה התינוקת לאוויר העולם הייתה במצב קריטי, בלי דופק ובלי נשימה במשך חמש דקות, מצב של הפך החיים.

צוות חירום של רופאים ואחיות התגייס להצלת חירום, בוצעו פעולות החייאה ובדרך נס ניצלו חייה, אבל אובחן אצלה שיתוק מוחין. היא הועברה לחליפת קירור שתפקידה לשקם תאי מוח שנפגעו.

הרופא אמר להוריה: "בתכם נמצאת בסכנת חיים גדולה, אנחנו מנסים לייצבה ולהנשימה. הלילה הראשון יהיה קריטי, ואם היא תחזיק מעמד שלושה ימים נוכל לדבר על המשך טיפול, אבל קודם כול אנחנו צריכים להתפלל שהיא תעבור את הלילה הזה".

ההורים הרבו להתפלל וביקשו מכל קרוביהם להעתיר בתפילה, אבל מה שהחזיק את גילה, שישבה ליד מיטת הטיפול הנמרץ של בתה, היה כאשר החלה לתכנן בדמיונה את מסיבת ההודיה הענקית שיערכו לכבוד הצלתה. היא ממש נכנסה לפרטים הכי קטנים של מקום המסיבה, המוזמנים, הדוברים באירוע ואף הכיבוד.

לאחר חודש וחצי אמרו הרופאים להורים שמצבה של התינוקת עדיין אינו ברור. היא לא הייתה מסוגלת לינוק עקב חולשה באזור הפה והיה צורך לטפטף אוכל לפיה, היה לה ריפלוקס קשה והיא הקיאה את מאכלה. גילה ובעלה הרב אביחי היו לידה עשרים וארבע שעות ביממה וטפטפו מאכל לפיה, רק כדי שישחררו אותם סוף סוף מבית הרפואה.

כאשר חזרו לביתם, ההורים והאחים טיפלו בתינוקת שנקראה צילה במסירות רבה, וכאשר גדלה הופיעו אצלה קשיים באכילה ובשתייה, בהליכה ובדיבור, אבל התפקוד הקוגניטיבי שלה היה תקין.

מגיל חודשיים עברה צילה טיפולים אינטנסיביים כדי למקסם את יכולותיה. זה היה מייסר בעבורה, אך היא עמדה בכך בגבורה. מערכת שלמה פעלה כדי לקדמה והיא עברה טיפולי פיזיותרפיה, הידרותרפיה, ריפוי בעיסוק, קלינאות תקשורת ומרפאת אכילה.

כעבור חצי שנה באה לביתם פיזיותרפיסטית מומחית, שבדקה את צילה במשך יותר משעה ולבסוף אמרה להוריה: "יש לבתכם שיתוק מוחין בארבע הגפיים, לעולם היא לא תוכל ללכת בכוחות עצמה, לכל היותר תוכל לזחול...".

כשיצאה מהבית הביטו ההורים זה בזה ואמרו: "אוקיי, אנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים ומתפללים שהקדוש ברוך הוא יצליח דרכנו".

לאחר אימונים מרובים הצליחה צילה לצעוד מעט בכוחות עצמה. היא התקשתה בהליכה והסתייעה בהליכון ובכיסא גלגלים קטן. עד גיל מאוחר לא הוציאה מילה מפיה ודיברה רק בשפת הסימנים.

בשלב מסוים באו ההורים עם צילה לקבל טיפול אצל מנהלת המחלקה הנוירולוגית בבית הרפואה וולפסון. הרופאה הבכירה הביטה בצילה, קראה את דפי דו"ח הטיפולים ואמרה להורים: "מעולם לא נתקלתי במקרה כזה, כאשר תינוקת שלא נשמה במשך חמש דקות מגיעה למצב כמו שלה. אין דברים כאלה בעולם! המילה היחידה שיכולה לתאר זאת היא נס".

כאשר החלה צילה לדבר, היא התגלתה כילדה מאוד חכמה שמודעת לקשייה ולקשיי הסובבים אותה בטיפול בה, ועם כל זאת הייתה מיוחדת בכך שאינה חושבת כלל על עצמה אלא על אחרים בלבד. מחשבתה נתונה רק לשאלה כיצד איך אפשר לעזור לאחרים, ממש אלטרואיסטית לחלוטין. היא לא חושבת שמגיע לה משהו, וחששה הגדול הוא רק פן תפגע באחר ולא שמא היא תיפגע.

האב, הרב אביחי, מנהל ישיבה תיכונית בשומרון, יצא לפני כמה שנים עם ישיבתו לשבת במירון וכל משפחתו הצטרפה אליו.

בשחרית של שבת היו אמורים להתפלל בציונו של רבי שמעון בר יוחאי. לפני שהגיעו לציון הקדוש אמרה גילה לצילה, שהייתה אז בת ארבע והגיעה על כיסא גלגלים קטן: "צילה, תתפללי על כך שבעזרת השם תוכלי ללכת ולדבר ולהיות מאושרת בחיים".

האם וצילה נכנסו לעזרת הנשים, והאב, בניו ותלמידיו החלו להתפלל בעזרת הגברים.

לפתע צילה נעמדה להתפלל ואמרה בקול רם: "השם, בבקשה תעשה שלאמא שלי יהיה תינוק!".

שקט השתרר בעזרת הנשים. הנשים שהיו שם נדהמו מתפילתה, וגם גילה נבוכה במקצת... יש להם בלי עין הרע שישה ילדים, כולל ילד נוסף אחרי צילה, והם לא דיברו באוזניה כלל על רצונם להיפקד באותה עת. היא לא תיארה לעצמה שבתה תתפלל תפילה שכזאת.

ואז, כמו בסיפורי הישועה הידועים, ובפרט סיפורי התפילה על ציונו של רבי שמעון בר יוחאי, גילה נפקדה מיד, ובדיוק תשעה חודשים לאחר מכן נולד ילדם השביעי.

ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: orchozer@gmail.com