בשבע מהדורה דיגיטלית

לקסם הבא אצטרך וילון

המופע של ראש הממשלה היה רגע שיא במלחמה המדינית שהוא מנהל כבר שנים נגד איראן, אבל שירת גם את האינטרס הפוליטי שלו.

יאיר שרקי , י"ח באייר תשע"ח | עודכן: 07:46

הקלסרים הפכו לאייטם מסעיר. נאום נתניהו
הקלסרים הפכו לאייטם מסעיר. נאום נתניהו
צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

רגע השיא במופע של נתניהו היה כשהקוסם של הפוליטיקה הישראלית הצדיק שוב את הכינוי שדבק בו, הפעם באופן פיזי ממש.

נתניהו משך בחדווה את הבדים השחורים שכיסו את ספריית הקלסרים והתקליטורים ובהם ארכיון הגרעין האיראני, כמו קוסם ששולף את הארנב מהכובע אחרי ביצוע להטוט מורכב. רגעי המבוכה בהתחלה, תקלת הסאונד והסקפטיות העולמית לקראת הנאום נשכחו כשראש הממשלה, חמוש במיקרופון דינמי ובאנגלית מצוחצחת, בלי ניירות בידיים ועם כל המצגת בראש, פתח בשואו שלא יישכח. בתחום הזה אין לו מתחרים. לא בקרב הצמרת הישראלית או הטוענים לכתר, ואולי גם בקרב מנהיגי העולם בכלל.

את פרטי המצגת מעטים זוכרים, וכנראה שהתוכן לא הזיז כמעט איש מעמדתו. תומכי ההסכם עם איראן מצאו בדברים חיזוק לחשיבותו של ההסכם, ומי שהתנגד להסכם מלכתחילה ראה כאן הוכחה ניצחת לצדקת דרכו. מה שנשאר זה רק הצורה. מי היה מאמין שכמה עשרות קלסרים משרדיים סטנדרטיים יהפכו לאייקון כל כך מסעיר.

לא במקרה בעידן שבו אפשר לאחסן הכול באופן דיגיטלי וקומפקטי, האיראנים בחרו להחזיק מאות קלסרי נייר בתוך כספות ובגרסה קשיחה. כאן יכולות הסייבר המפורסמות של ישראל פשוט לא רלוונטיות. כדי לדעת מה כתוב במסמכים ישראל נאלצה להגיע פיזית ולקחת אותם, במבצע נועז שפרטיו יפרנסו מן הסתם כמה סרטים וספרי ריגול בעוד כמה עשורים.

התוצאה, לפחות זו שנחשפה לציבור, לא חידשה הרבה. היא הוכיחה אחת לאחת את טענותיה של ישראל ואת הערכות המודיעין, וכנראה גם הצליבה מידע שנאסף בדרכים נוספות. אבל ברמת התוכן - את הכול כבר ידענו. ידענו שאיראן ניסתה לפתח גרעין לצורכי מלחמה, ידענו שהיא משקרת לעולם במצח נחושה, ידענו שלהסכם הגרעין היא מגיעה אפופת מזימות.

מבצע מסוכן כזה, שנמשך על פני שנתיים וכלל על פי פרסומים גם רגעים דרמטיים שעברו על סוכני המוסד שעשו את דרכם כשהקלסרים בידיהם וסיכון חיים של ממש, כנראה יצא לדרך מתוך ציפייה לחומר אחר, כזה שנוגע למה שביצעה איראן לאחר חתימת הסכם הגרעין או כזה שחושף סודות שהמודיעין במערב לא הכיר. ייתכן שבתוך מאה אלף המסמכים מסתתרים גם חומרים מהסוג הזה, אבל אם להתרשם מהגדרתו של נתניהו עצמו – מדובר בארכיון. תיעוד מקיף של היסטוריית הגרעין של הרפובליקה האסלאמית, שעצם שימורה מעיד משהו על כוונותיה של איראן. אבל עדיין, היסטוריה.

נתניהו מיקסם גם את הסיטואציה הזאת. בעצה אחת עם ראשי מערכת הביטחון, ולאחר שהוברר כי החשיפה לא תגרום נזק לאנשינו או ליכולות המודיעין, הוא לקח את החומרים והטיח אותם בפרצופם של מנהיגי אירופה. מי מהם שהאמת מעניינת אותו בסוגיה האיראנית כבר הכיר את פרויקט עמאד, אבל כעת הוא לא יוכל להתחמק. העולם כולו יודע שהם יודעים. בשביל האיראנים הייתה כאן מכה כפולה. בעיקר נוכח היכולת הגבוהה שישראל מפגינה בעורף הרגיש, בלב טהרן, עם תמונות שעליהן טביעות אצבעות ישראליות. רק חסר גרפיטי בעברית "היינו כאן". חצי הטון ששלפו בחורינו הטובים מלב טהרן כאבו לאיראנים יותר מעשרות טונות חומרי הנפץ שהנחיתו עליהם, על פי פרסומים זרים, טייסי חיל האוויר שלנו.

חשיבות האמון

נתניהו אכן כיוון את דבריו לעולם כחלק מאסטרטגיה מדינית סדורה, אבל ללא ספק עשה גם את החשבונות הפוליטיים הקטנים. הוא דיבר באנגלית, אבל הופיע בפריים טיים, בשעת שידור מהדורות הטלוויזיה בישראל. הוא תיאם את המהלכים עם טראמפ, שוחח עם מנהיגים חשובים באירופה, אבל לא שכח להרים בעצמו טלפון למנהלי חברות החדשות בטלוויזיה ולוודא שיקדישו זמן משמעותי לשידור הדברים. המערכה הפסיכולוגית והמדינית כוונה בראש ובראשונה נגד מנהיגי איראן, אבל נתניהו לא הצטער מהרווח האגבי שקצר כאן מול יריביו הפוליטיים. נתניהו העביר את הפוקוס הציבורי לקריה בתל אביב, במה שהיה אמור להיות יום סוער בכנסת בירושלים. האופוזיציה, שהגיעה מלאת עזוז לפתיחת כנס האביב, משכה את הצעות אי האמון מבלי לדעת מה נתניהו הולך להציג.

אבל ההתלכדות הרגעית לפני המופע הפכה אחריו להתכתשות שהנושא שלה, כמו תמיד, הוא כן-ביבי לא-ביבי. ביקורת פוליטית היא לגיטימית, בטח כשראש הממשלה מבצע צעדים שיש להם משמעות פוליטית, ומותר גם להתווכח עם נתניהו על מדיניות אפילו בנושאים רגישים כמו איראן. אבל בגל החמיצות שעלה משמאל נשמעה גם הטענה שנתניהו פועל משיקולים זרים. היו מי שצירפו אליה את החוק שאושר באותו ערב בכנסת ומסמיך את ראש הממשלה ושר הביטחון לצאת למלחמה לבדם, במקרי קיצון.

ספק אם המרמזים מאמינים בכך בעצמם, אבל בדעת הקהל רעיונות כאלה עלולים לחלחל. ביום שבו חלק משמעותי מהציבור יחשוש ויחשוד שנתניהו מסוגל לגרור את ישראל למלחמה משיקולים זרים או כדי למלט את עצמו מהחקירות, כבר לא משנה כמה טהורות ונקיות יהיו כוונותיו, הוא יהיה בבעיה. כשחיילים יוצאים למשימות מסוכנות, בטח במקרה של מצב מלחמה רשמי בחזית אחת, בשתיים או בשלוש, הם ובני משפחותיהם צריכים להיות בטוחים שהשיקול היחיד הוא ביטחון ישראל. לכן הרמיזות האלה כל כך מסוכנות. נתניהו חייב להמשיך ולהיות ראוי לאמון הזה, וכן, גם להתאפק מלגזור רווח פוליטי קל, אבל האחריות של מתנגדיו לא פחות גדולה. מי שבשביל ציוץ שנון בטוויטר מוכן לזרוע ספק בלב חיילנו, בלי בסיס ובלי שהוא בעצמו מפקפק בענייניות החלטות הקבינט וראשי מערכות הביטחון, בעצם שם את השיקול הפוליטי שלו מעל השיקול של ביטחון המדינה.

מדינה בהפרעה

ואפרופו מלחמה, עוד לפני המופע המרהיב עם המצגת, למשך אחר צהריים אחד של תחילת האביב, מדינת ישראל הייתה אחוזת תבהלה. חיבור אינסטינקטיבי של תקיפה נרחבת ועלומה בסוריה בלילה, ישיבת קבינט בהולה בצהריים והצהרה מסתורית לעת ערב הכניסו מדינה שלמה לכוננות. הבורסה הגיבה בירידות, היו מי שמיהרו לעשות קניות, קבוצות וואטסאפ של מילואימניקים התעוררו לחיים. הקלות שבה מזנקים כאן מרביצה משותפת על הספה בחגיגות ה‑70 תוך קיטור ישראלי כללי לדום מתוח ואימת קרב מקפיאה, מזכירה שיש כאן מדינה בהפרעה. שתוך כדי שגרת החיים הנינוחה, כל ישראלי גם קצת דרוך. מנהלים חיים רגילים, אבל תמיד התודעה היא בין המלחמות. השאלה היא לא אם תבוא, אלא מתי. במצב כזה אפשר בפעם הבאה לוותר על חלק מאלמנט ההפתעה כדי לפוגג את המתח הלאומי. זה נכון ללשכת ראש הממשלה ונכון גם לאמצעי התקשורת שהעצימו את הדרמה.

מרחפות מעלינו

ואם לא מלחמה, אז גם בחירות, להבדיל וכו', הן איום מסוג אחר שמרחף תמיד מעל המערכת הפוליטית כאן. כנס הקיץ מביא איתו כמה מטעני צד שעלולים לפרק את הקואליציה, אם אחד השותפים רק יחפש עילה למשבר. חוק הגיוס, שנדחה מהמושב הקודם, הוא משאת נפשם של החרדים שהזמן שקצב להם בג"ץ הולך ומתקצר, וכבר הוכח שיש בכוחו להביא לפיצוץ בין החרדים לליברמן. חוק הגיור אומנם מדובר הרבה פחות אבל גם הוא נפיץ במיוחד. גם אותו דחה נתניהו לפני חצי שנה ובחר בפתרון הקלאסי של הקמת ועדה. מי שעומד בראשה, השר לשעבר משה ניסים, גיבש מסמך שמצליח להרגיז גם את החרדים וגם את הרפורמים, ובדרך מוחק את הרבנים האורתודוקסיים הליברלים שפתחו בתי דין אלטרנטיביים לגיור. ויש כמובן את פסקת ההתגברות, שבנט ושקד דורשים בכל הכוח, כחלון מנסה לבלום, ונתניהו, ספק אם הוא בעצמו יודע מה הוא רוצה כרגע. כל אחת מהסוגיות האלה או כולן יחד עשויות לקחת את ישראל לבחירות, אם אחד מהשותפים רק ירצה. וכמו במלחמה, גם בחירות תלויות בסוף בהחלטה של אדם אחד: בנימין נתניהו.

לתגובות: 2sherki@gmail.com