פרח, אני נזכר באותה פגישה אחרונה

עצוב: אב המנותק מבתו זה 7 חודשים נזכר בפקק התנועה שבגללו היא נקרעה ממנו, ובשיר המנחם ששרה לו ברגעים האחרונים במכונית.

אבא של פרח , י"ט באייר תשע"ח

פרח
פרח
צילום: ש.

כל פעם שאני מביט בתמונה שצילמת במיוחד בשבילי אני נושם עוד קצת לרווחה, פרח [שם בדוי]. צילמת אותה שעתים וחצי לפני שנפרדנו.

חלפו 7 חודשים ובתוך הנשמה שלי אני מדבר איתך בעזרת הרוח, כפי שהנחו אותי חברות וחברים שלנו, חברים שמסייעים לנו לחיות ולדבר מעבר לחומות ששמו ביננו ג'וי, לירי, סימונה, עודד, לאה. חברים שהרוח שבהם עוזרת לנו לנשום לרווחה אל מול הדיכוי האבסורד האפלה וההשתקה שביהמ"ש, הרווחה והמנכרת שמים בפנינו.

פרח, כך אני מצליח לחיות: אני מדמיין אותך, צוחקת או שרה איתי במשחק השירים שהעסיק אותנו בשעות המרובות מספור של נסיעות במכונית, תוצר של החלטות מאוסות שנכפו עלינו. אני מדמיין שיחות ביננו ומשחזר מרבצי זיכרון במרחב ובזמן הנושב סביבנו. אני נזכר באותה פגישה אחרונה, כשהיינו בפקק לפני ראש השנה, ושאלת אותי מתוחה, האם אמא תזמין שוב משטרה בגלל שאיחרנו? סביבנו היתה אפלוליות הערב של כביש 4 לפני הכניסה לעיר בה אמך קבעה את חייך.

מבלי להתייחס לעתידך או רצונך היססתי בתשובתי, ואז אמרתי לך שזה מה שהיא עושה כדי לגרום לנו לפחד. ניסתי להסביר לך שהרבה אנשים משתמשים במשטרה סתם בשביל להפחיד אנשים אחרים ושהשוטרים ממש לא אוהבים להתערב אבל כשמזמינים אותם ומפחידים אותם בסיפורים איומים הם באים כי הם חייבים לבדוק ולדווח!!

ואת חצי צעקת והיית מתוסכלת. אמרת, אז למה הם לא מספרים את האמת לשופטת?

ליבי חשב להתפוצץ לרסיסים באותה זעקה שאני שומע בתוכי ובמחשבתי כל יום מחדש: למה הם לא מספרים ?למה כל העשרות הרבות של המקרים של הפרות חוק קשות, למה כל הדוחות והדיווחים המכאיבים הללו הושתקו העלמו או אופסנו באיזה קובץ דיגיטלי? למה הרווחה, שלטענת המשטרה מדווחת על כל מקרה ומקרה, לא עושה משהו בנדון?

ושוב עולה בי המצוקה של העדר ייצוג משפטי והמצב הפסיכי הזה שנמשך כבר שנים ועובר ''השתקה'' מצד משרד המשפטים והמנגנון המשומן של הרווחה.

ככה זה!!! אני אומר לעצמי במנטרה ומסרב לקבל זאת. אני נושם בכוח, פותח לרווחה את ראותי ומייחל לשינוי ושוב צולל לזכרונות. אני לוקח נשימה עמוקה.

פרח שלי, אני נזכר כמה כואב היה לי להגיד לך באותה נסיעה אומללה, בקול די רועד, כשחושך סביבנו ואנו לכודים בעומסי התנועה לפני החג בפקק מקולל, משמשים מטרה לעוד תלונת שווא, נאלצים לשאת יחד בתוצרי ההמלצות ההזויות של הסדרי הראיה פרי הגאוניות המפלצתית של הרווחה, ארגון ביורוקרטי שקורע לגזרים את עתידה של ילדתי, אישית, חברתית וכלכלית.

אין קץ לטירוף המנותק מהמציאות.

ושוב משב הזיכרון מחזיר אותי אל תוך המכונית, אל הרגעים האחרונים, כשבתוכי פיעמה חרדה וסוג של ראיה רחבה על ההשלכות הזוועתיות שהלכו והתקרבו.

פרח, אמרתי בקול מהסס, יכול להיות שבגלל האיחור ייתכן ולא יתנו לנו להיפגש לאיזה תקופה, כמו בזמן ההוא לפני הפגישות שהיו לנו ''בכלוב הציפורים" (השם שנתנה פרח הגאונית למרכז הביקור). ואת, בתפנית מפתיעה, את ילדתי העמוקה, שעדיין מצצת אגודל, שלפת אותו בחגיגיות ובקול שגרם לי לבלוע את מחשבותי הנפחדות מהמפגש ומתוצאות האיחור של ה-45 הדקות.

את, פרח שלי, בחרת לשיר לי שיר שאת מילותיו כרגיל המצאת במקום, כמו משוררת דגולה. שרת על ילדה גיבורה שעפה עם אבא מעבר לקשיים ולגעגוע שרת על עצים שענפיהם רוקדים עם מילותיך. שרת בקסם והתרגשות עצמית מהזרימה שאפפה את זמרתך.

שרת על הרים ועננים שרוקדים ביחד, שרת אותו ארוך ובמלודיה עצובה. פעמו מיתרי קולך בתובנות כל כך בוגרות ונוגות, שנסכו בי עצב, ויחד עם זאת יכולת להשלים לרגע עם התבוסה ההורית שלי.

והידיעה הכמעט ברורה שעוד פעם יענישו אותך ואותי באכזריות ממלכתית, כן – ההיא המנוולת שצוחקת מבסוטה מהכוח האבסולוטי שלה כשאף אחד לא רואה, עם העיניים הקרות וקריירת העו"ס הבכירה לסדרי דין, הוד רוממותה הקיסרית לענייני ניתוק, המתהדרת במרמה בכתר ''טובת הילדים''.

כשהגענו וראיתיך במראה של המכונית, פנייך מבוהלות, מכונסות, מביטות על השוטר ואח"כ על אמך וסבך המחייכים בצהלה מזוייפת.

עצרתי את האוטו וניצלתי את הדקותיים הבאות בחיבוקים ולחישות פרידה, מלביש אותך את החולצה שט. קנתה לך, והתפללתי בתוכי שהענישה איכשהו לא תתרחש. מילותייך האחרונות היו, "אבא אל תפסיק להגיד להם על מה שאמא עושה עם המשטרה".

ואני אמרתי לך שנה טובה. אלו היו מילים קטנות, ומאז חלפו כל כך הרבה השפלות וגזירות של בית המשפט. הניתוק בינינו התמסד והפך לסוג של התנהלות חולנית שבה הממסד מגלגל את האחריות עלי או על השופטת שלא מעניין אותה מה אמרתי במשך שנתיים שקדמו לגזר דין.

הזמן חולף בתוך המבוי הסתום וכשאני עם עצמי, כששרירי החזה והסרעפת שלי מתכווצים בבכי שבו לפעמים אני נשזר לתוך זיכרון קולך, שמנסה למלא במראות וחוויות את מה שנילקח משנינו בכוח מכוער, בשקרים הנאמרים ''במשפטית מדוברת'' כשהמרמה שזורה בהם, התחכום משפטי לא יצליח למחוק את האמת אם אצליח לגייס ייצוג משפטי.

אך השנים האלו שחולפות חותכות את נפשי לפיסות שמסרבות להתנתק ולוותר עליך. את מדברת עמי וצוחקת, עוד שנה או שנתיים של מאבק, האמת שלנו תתחבר ונהיה ביחד, והאחראים לעוול המכוון שמנסים להסתיר ולהשתיק בעזרת בירוקרטיה ומשפטנות נכלולית את השקרים בחשיכה יטבעו בה.

באהבה אלייך, פרח, מאבא ש.