העולים ממרוקו שהצילו קיבוצים

מחקר חדש חושף פרקים לא ידועים על מעורבותם של עולי מרוקו בראשית שנות ה-50' בהקמת קיבוצים והצלת אחרים שעמדו לפני נטישה.

שמעון כהן , כ"ג באייר תשע"ח

התגייסו להצלת הקיבוצים. אילוסטרציה
התגייסו להצלת הקיבוצים. אילוסטרציה
צילום: מאור קינסבורסקי, פלאש 90

במחקרה האישי חושפת ד"ר אלישבע שטרית, חוקרת במכון שכטר, קשר לא ידוע בין העולים ממרוקו בראשית שנות החמישים לבין הקיבוצים.

בראיון ליומן ערוץ 7 היא מספרת על הקשר שלדבריה הציל קיבוצים מקריסה ונטישה והביא להקמתם של כמה וכמה קיבוצים.

"מדובר במספר קיבוצים", מבהירה ד"ר שטרית ומדגישה כי מחקרה עוסק בקשר הקיבוצים עם עולי מרוקו בעוד היו גם קבוצות של עיראקים וטוניסאים שהשתלבו בקיבוצים.

בין הקיבוצים המדוברים מונה שטרית את ברור חיל ואת יוטבתה וצאלים. "צאלים הוקם מעט קודם אבל ננטש ורק הגרעין של עולי מרוקו שעלה ב-49' ממרוקו וב-51' מצטרפים אליו אנשי ההכשרה הם שמצילים את הקיבוץ".

"גרעיני עליה רבים השלימו קיבוצים קיימים, כאלה שנמצאו בשנים הללו במשבר קשה ולשם נשלחו גרעינים של יהודי מרוקו שהצילו את הקיבוצים הללו", אומרת ד"ר שטרית ומציינת כי בין השני 49' ל-51' הגיעו לישראל הצעירה עולים משישים ארצות. "מספר יהודי מרוקו בקיבוצים עמד על יותר מ-800 איש, יותר מכל עולי ארץ אחרת. מתוך 17 גרעינים שעלו בשנים הללו חמישה הגיעו ממרוקו. כלומר התרומה שלהם הייתה בהצלת הקיבוצים הקיימים, כמו גזר שננטש אחרי השילומים, קיבוץ עין גב שנחלק על רק אידאולוגי ניצל גם הוא בזכותם". בדבריה היא מעירה כי "גרעין צאלים לא רצה ללכת לעין גב כי רצה להגיע לקיבוץ חדש ולא לקיבוץ קיים" עד שנמצא הפתרון והם נשלחו לצאלים.

ד"ר שטרית עורכת הפרדה ברורה בין המציאות בעיירות הפיתוח ש"לשם הובאו העולים בכפייה" לבין המציאות באותם קיבוצים שאליהם הגיעו קבוצות צעירים חדורות אידאולוגיה מקרב העולים. עם זאת היא מציינת כי גם בעיירות הפיתוח יש לראות שאמנם הן הוקמו בכפייה "אבל שום ישוב לא נעזב כפי שקרה במקומות אחרים". האם הגורם לכך היה חוסר ההיכרות עם המנגנונים בישראל ולכן נשארו העולים בעיירות הפיתוח? אולי. שטרית אינה יכולה להכריע בשאלה זו אלא רק לבחון את המציאות, ועל פי המציאות הזו יהודי מרוקו ושאר מדינות צפון אפריקה לא נטשו את העיירות אליהן נשלחו, גם בשלבים מאוחרים יותר.

"יהודי ארצות האיסלאם הצילו את הנגב", היא קובעת. "הם ענו על הרעיון של בן גוריון בתכנית המיליון ליישב מיידית באזור הנגב שלא נכלל בתכנית החלוקה והייתה סכנה שמי שברחו משם יחזרו לנגב. היה חשוב ליישב בנגב מייד. זה היה צורך ביטחוני וצורך של ייצוב גבולות המדינה, ולכן היה צריך לנהוג ביהודי מרוקו כפי שנהגו. זאת בשנת 54' ואילך, אבל קודם לכן יהודים באו מרצונם והלכו להתיישבות ולקיבוצים מרצונם".

כשהיא מבקשת שלא ליפות את המציאות מודה ד"ר שטרית כי "היו קיבוצים, שלא אזכיר את שמם, שאמרו שהם רוצים גרעינים אירופאים בלבד. אבל היו שהיו מוכנים לקבל כל מי שבא".

על דרכי קליטתם של העולים בקיבוצים היא מספרת: "בגרעינים הראשונים היה קושי. אמנם החבר'ה שבאו היו משכילים עם צרפתית ועברית טובה על בורייה, אבל הם היו מסורתיים, הם שמרו כשרות ושבת ולא רצו לעבוד בשבת. זה גרם לוויכוחים ולנטישה של כמה קיבוצים. היו שהפכו לטבעונים כדי שלא לאכול לא כשר. בהתחלה אכלו מקופסאות שימורים ובהמשך חלק עזבו את עניין הכשרות".

בשיחה עמה מקריאה ד"ר שטרית מתוך מכתבי עולים שנכתבו בגיל צעיר לקרוביהם ומכריהם וממכתבים אלה עולה שפה עברית משובחת ושיח פולמוסי מעמיק בענייני דת וחברה.

אז איך קרה שהסיפור הזה של יהודי מרוקו והקיבוצים נעלם ונשכח? "זה לא נשכח. זה לא ידוע כי אדם קרוב אצל עצמו. אני עצמי נולדתי במרוקו וכשהגעתי לעניין זה משך אותי בגלל העניין האישי", היא אומרת ומספרת על מפגשים עם קרובי משפחתה שלא עסקו בפרסום סיפורם האישי והמשפחתי ומנגד לא היו מי שדי קרובים לסיפורים ולאירועים שיהיה אכפת להם לחשוף את הדברים לעין הציבור. "גם כשחוקרים את מקורות יהדות מרוקו מתברר שהכול גנוז אצלם בבית והם לא היו עסוקים בלספר את הדברים ולפרסם אותם".

את עיקרי מחקרה תציג ד"ר שטרית בכנס "לבי במזרח" שיתקיים מחר (רביעי) בשלוחת מכללת אורות ישראל ברחובות. בכנס זה יושם דגש על הקהילות היהודיות בארצות האסלאם, השירה של יהודי ארצות האסלאם, ההלכה, הקהילה, עלייתם לארץ ותרומתם לבניינה ועוד כיוצא באלה.