"ליאור התנדב להיות השפיץ שבשפיץ"

השחקן שלמה וישינסקי מספר על 14 שנות הכאב שחלפו מאז שכל את בנו ליאור ז"ל בתקרית הנגמ"ש בציר פילדלפי: גם גידם ממשיך לחיות בלי רגל

שמעון כהן , כ"ד באייר תשע"ח | עודכן: 22:54

שלמה וישינסקי
שלמה וישינסקי
יוני קמפינסקי

השפיץ בשפיץ. וישינסקי

14 שנים חלפו מאז נפל ליאור וישינסקי ז"ל, לוחם בצוות המנהרות בפעילות מבצעית ברפיח, כאשר טיל RPG פגע בנגמ"ש שבו נסע עם צוותו פגיעה ישירה.

חמישה לוחמים ובהם ליאור ז"ל נהרגו באירוע הקשה: רב סמל אימן חסן גדיר, רב טוראי אלעד כהן, סרן אביב חקאני וסמל זאור סמיילייב הי"ד.

שוחחנו עם אביו, השחקן שלמה וישינסקי, על דמותו של ליאור וההתמודדות האישית בתקופה שחלפה מאז נפילתו. על השאלה עד כמה מעסיקה אותו המחשבה לאן היה מגיע ליאור בחייו אם לא היה נופל בקרב, משיב וישינסקי כי אמנם קשה להתנבא אך ניתן לנחש שהיה מוצא את עצמו בעולם התיאטרון והבמה, שכן הוא "נולד בתיאטרון", כלשונו, "הוא תמיד היה מאחורי הקלעים" ואף השתתף במספר הצגות בתפקידים קטנים.

עם זאת וישינסקי האב מעיר כי כיום לא ניתן לנחש את דרכו של הדור הצעיר המפתיע ופונה לכיוונים שונים ומגוונים.

בדבריו חוזר שלמה וישינסקי לימיו של בנו ליאור כלוחם ביחידה שרק הוקמה על מנת להתמודד עם איום המנהרות, בימים שאיש לא שיער את מורכבות המשימה, אך ברור היה שמדובר בסכנת חיים של ממש. "היחידה מנתה אז 12 לוחמים שהתנדבו להיכנס לעומק של 18 מטרים בלי לדעת מה מצפה שם, לא יודעים מה מחכה להם. מדובר בפתח של ארבעים סנטימטרים שבו יכול לעבור רק לוחם אחד עם אקדח", הוא מספר ומשווה את הדברים לימינו אלה.

"היום למזלנו מ-12 המתנדבים הללו, שאף אחד לא לימד אותם מה לעשות, היום זה כבר גדוד שלם של 'סמור' עם אמצעי לחימה, רובוטים שנכנסים לפני בני האדם. ויחידת 'יהלום' היא שם דבר", הוא אומר וקשה לפספס בנימת קולו את הגאווה שהוא חש על התפנית שהתחוללה ביחידה שבנו ז"ל היה מחלוציה.

וישינסקי מדגיש כי בנו וחבריו לא רק התנדבו ליחידה הצעירה שאך הוקמה, אלא שעשו זאת רק בזכות פרוטקציה "כי זה השפיץ של השפיץ".

מאז נפילת בנו מוביל וישינסקי מיזם תרבותי לזכרו של ליאור תחת הכותרת 'קרן ליאור'. המיזם כולל בין השאר אירועי תרבות יום א' לחיילים, מופעי תרבות ואמנות לחילי צה"ל באזורי הפריפרייה, הענקת 18 מלגות מדי שנה לחיילים המבקשים לעסוק בתחומי האמנות והבמה. "את זה אני עושה בלי עיתונאים", הוא מעיר, ומדגיש כי חשוב לו פיתוח התרבות הישראלית בקרב חיילי צה"ל יותר מאשר עוד חדר שעליו יונצח שם בנו.

מהו המצע התרבותי, חברתי ומשפחתי שבו גדל נער שעושה כל מאמץ כדי להתנדב ליחידה מסוכנת שעושה את צעדיה הראשונים? "הוא למד בתל אביב, בבית ספר לטבע, וחשב שעכשיו מגיע זמנו לתרום, והתרומה שלו הייתה למנוע פיצוצים בתל אביב. הוא חשב שתפקידו לשמור עלינו. זה היה המוטו שלו", אומר האב הנותן משמעות פשוטה למונח 'לשמור על הבית'.

"הוא היה נכנס למנהרות כמה פעמים בכל שבוע ואחרי פיצוץ של מנהרות היו נותנים להם כמה ימים בבית", נזכר וישינסקי ומספר כי בנו, ליאור, ראה לנגד עיניו את האפשרות של נפילתו בפעילות המבצעית. "הוא אמר לי ש'יכול להיות שלא אחזור'", מספר שלמה ומציין כי הדברים היו ברורים גם לו במציאות בה כל כניסה לעומק של 18 מטרים, והמנהרה פונה לעבר הגדר, מלווה באי וודאות ובסכנת חיים של ממש.

באשר לו עצמו שאלנו אם העובדה שהוא שחקן המעלה קומדיות על הבמה כמעט מדי ערב יש בה כדי להקל על ההתמודדות או שמא להיפך, מדובר בחיים קוטביים של צחוק לצד צער ואבל גדול. "אני לא יודע. לא עשיתי דברים אחרים", אומר וישינסקי. "הייתי חייב לקום. אם לא הייתי קם אחותו לא הייתה הולכת ללמוד. גם גידם ממשיך לחיות, אבל בלי רגל. ליאור לא היה רוצה שלא אקום".