בשבע מהדורה דיגיטלית

עושים שכונה

הרב דולי בסוק ורעייתו תמיד חלמו לגור בעיר דוד, וביטאו את החלום הזה בשמות הילדים.

עפרה לקס , כ"ה באייר תשע"ח

"נכון שתנ"ך אפשר ללמוד בכל העולם, אבל כאן הפסוקים פשוט מדברים". הרב דולי בסוק
"נכון שתנ"ך אפשר ללמוד בכל העולם, אבל כאן הפסוקים פשוט מדברים". הרב דולי בסוק
צילום: מאור קינסבורסקי

"ירושלים עיר נמל על שפת ים הנצח", מצטט הרב דולי (דעואל) בסוק את שירו של יהודה עמיחי, ומוסיף בהחלטיות: "כאן המזח".

ממרפסת ביתו, שנמצא בעיר דוד, נראים חפירות של חומה וביצורים מימי הבית הראשון והשני. בהמשך המורד מתפתל תוואי נחל קדרון, ממול קברים יהודיים עתיקים, ובצד שמאל הכותל הדרומי והר הבית, הושט היד וגע בם. "כמעט חצי מהתנ"ך נכתב פה. נכון שתנ"ך אפשר ללמוד בכל העולם, אבל כאן הפסוקים פשוט מדברים. אפשר ללכת, להצביע ולהראות. מכיוון שיש כאן כל כך הרבה חפירות וזו גבעה כל כך קטנה, בכל מקום שאתה חושב למצוא משהו, אתה תמצא. הניחושים, לרוב, מצליחים".

שנים ארוכות מדריך הרב דולי קבוצות שמגיעות לכאן, אבל השחיקה, כך נראה, ממנו והלאה. כל תנועותיו ודיבורו אומרים התלהבות. "ונבנתה עיר על תילה. נחמיה בונה על התל, על חורבות בית ראשון. והנה, עברו אלפיים שנה ואנחנו בונים על חורבות הבית השני. זה קרה פעמיים. תופעה ייחודית בתולדות העמים. זו החשיבות של המקום הזה".

בזכות הברון רוטשילד

לאחרונה נכנסו משפחות נוספות לגור בעיר דוד. מה שהיה פותח לפני שני עשורים מהדורות חדשות וגורר האשמות על מתנחלים ששוב פרצו-פלשו-חמסו, עבר כעת בשקט. איש לא שמע על כך, איש לא דיווח. אולי עמותות השמאל הגיעו למסקנה שלא ימצאו כאן מכרה זהב של עתירות לבג"ץ. אולי התייאשו כי מספר המשפחות על הגבעה הגיע ל‑80 וכיום היהודים הם כבר יותר ממחצית התושבים שגרים כאן. קפיצה גדולה באכלוס נרשמה לפני שלוש וחצי שנים, אז נכנסו לכאן בבת אחת 25 משפחות, בהן בתו של הרב דולי. "היום אנחנו מתנהלים כשכונה לכל דבר", הוא אומר בשביעות רצון, "ביום העצמאות היה כאן אירוע-אירוע. ממש הפקה". בשבוע שעבר הייתה חגיגה נוספת. בן עיר דוד ובת עיר דוד באו לראשונה בברית האירוסין.

לא תמיד היה המצב כזה. הרב דולי (56) זוכר היטב את האווירה ששררה במקום לפני 30 שנה, כשהיה אברך בישיבת הכותל, "אצל הרב הדרי, זכר צדיק וקדוש ועניו לברכה". בשעתו, "לא רציתי להתפרנס מלימוד התורה והתחלתי להדריך טיולים". הוא הגיע לכאן עם פרופ' יהודה אליצור ועם הרב יואל בן נון. הם לימדו אותו לחיות ולהחיות את סיפורי התנ"ך במקום הזה, להבין אותם לעומק מתוך האדמה, האבנים והטופוגרפיה. אולם האבנים לא נשארו רק במקומן הטבעי. היו כאלה שהתעופפו לעברם באופן קבוע. "לא היה פה אף יהודי. המקום היה עוין. נכנסתי לכאן רק עם בוגרי צבא, נושאי נשק. היינו נכנסים וחוטפים אבנים".

ואז הגיע דוידל'ה בארי, שלפני שנה קיבל פרס ישראל על מפעל חייו - עיר דוד. כולם מכירים את מרכז המבקרים היפהפה במקום, שלא מפסיק להתחדש ולהתרחב. אבל לא פחות מחשיפת העבר והבאת תיירות ענפה, הייתה ועדיין קיימת עשייה סיזיפית כדי לאפשר ליהודים להתגורר במקום. "זה התחיל ממחקר, למי שייכות האדמות. אחרי בדיקה הבינו שחצי מהגבעה, פחות או יותר, שייכת לקרן הקיימת לישראל ולמינהל מקרקעי ישראל". דוידל'ה ונציגיו קיבלו ייפוי כוח להשיב את הבתים לבעליהם. הבית הראשון שממנו התחילו היה בית מיוחס. הרב דולי מצביע על הבית, שגגו מעוטר היום באדניות פרחים מרהיבות. "משפחת מיוחס היא משפחה ירושלמית ותיקה שהגיעה לירושלים אחרי גירוש ספרד. הם בנו את הבית בתרל"ג, 1873. גרה כאן חמולה שלמה. קפטן וייל, ארכיאולוג יהודי צרפתי, שכנע את הברון רוטשילד לקנות את כל האדמות שמסביב. הוא הבטיח ששם ימצא את קברי דוד".

אחרי מלחמת העולם הראשונה עברה משפחת מיוחס למשכנות שאננים כדי לאפשר את החפירה. הקפטן מצא שתי מנהרות והכריז שאלה הם הקברים. הרב דולי נוטה ללכת איתו. "אפשר לבסס את זה על הפסוקים וחז"ל". הבית, כמו כל הבתים היהודיים בגבעה ובאזור סילוואן, ננטש בפרעות תרפ"ט ונתפס על ידי ערבים. לפני שלושה עשורים זכה דוידל'ה במשפט שניהל נגד המשפחות הפולשות. הן קיבלו פיצוי ועזבו. היו שהמשיכו להתעקש ובית המשפט הכריח אותן לעזוב. לאחר שעשר דירות התפנו מהפולשים, נכנסו משפחות יהודיות לגור בהן. היה זה לפני 26 וחצי שנים.

יש לא מעט מקומות במדינת ישראל שתושבים ערבים ברחו מהם בשנת תש"ח, ומשפחות יהודיות לא מעטות גרות בבתיהם שברחבי הארץ. יום אחד הם ירצו לחזור.

"אנחנו חזרנו בכסף מלא. קנינו גם כשניצחנו במשפט. אבל באמת, במישור היותר עמוק, מי שתוקף ויוצא למלחמה, אם הוא מפסיד, הוא מפסיד. אם היינו מפסידים, הם לא היו לוקחים את הרכוש שלנו, הם היו שוחטים את חצי מיליון היהודים שגרו כאן".

כשנכנסו לכאן המשפחות הראשונות הן זכו לברכת ברוכים הבאים שכללה אפקטים של בקבוקי תבערה, אבנים, קללות וצעקות. האווירה העוינת נשבה גם מכיוון השלטון. שר המשטרה דאז, חיים בר לב, אמר: "נצטרך גדוד צנחנים כדי לשמור עליהם. זה בלתי אפשרי". היו פינויים בכוח, בג"צים, מה לא. אבל המשפחות נכנסו. כעבור כמה שבועות מישהו מערביי המקום התחשמל. אחד השכנים החדשים, היהודים, העניק לו טיפול רפואי. אחרי אירוע דומה נוסף, השתנתה האווירה. "הם קלטו פתאום שמדובר בבני אדם. נוצר קשר אנושי". אחרי תקופה האווירה נרגעה, "ואז פתחו כאן מדרשה לטיולים והתחילו להסתובב פה קבוצות". הקבוצות הביאו תנועה ומסחר זעיר, "פתאום קונים מים, קרטיב, פנס". בהמשך החלו מבצעי חפירות אדירי מימדים ונפתח מרכז המבקרים. "ערבים מכאן החלו לעבוד בזה. חפירות, הובלות, תחזוקה. זה מרכז שמעסיק אנשים וברגע שאדם עובד כאן, נוצר קשר".

גם השקעה, גם אכיפה

כחבר בוועדת האיכלוס של השכונה ב‑20 מתוך 21 השנים שהוא כאן, מסביר הרב דולי מה היא אבן הבוחן שתקבע איזו משפחה יהודית תתקבל למגורים בעיר דוד ואיזו לא. "מי שמפחד מערבים לא יכול לגור פה. הוא בלחץ, הוא בעצבים. מי ששונא ערבים גם לא יכול לגור פה. הוא מקבל ויברציות שליליות, עולה לו לחץ הדם. אני אומר לך בסוד, שמדובר בדרך כלל באותם אנשים. מי שאומר 'אני בא לגור כאן כי זה שלי, אני לא פוחד ולא שונא ולא רוצה לעשות דווקא או להוכיח, אני רוצה את ירושלים כי דוד המלך, כי בית המקדש', הוא יכול לגור כאן". יחסי השכנות כאן נובעים מתוך כבוד. "אתה מברך את השכנים בבוקר לשלום. אתה רואה שהשכן חזר ממכה, ועל הבית נתלו מנורות צבעוניות ושלט גדול, אתה מברך אותו. יש חתונה, אתה אומר לו מזל טוב. הבת שלי, בת ציון, יצאה לחתונה שלה מכאן. כל השכנות הערביות התרכזו פה ברחוב, וכשהיא יצאה כולן זרקו עליה סוכריות ואורז. הן התרגשו, אחת משלנו מתחתנת. נושא השכנים מאוד חזק בתרבות הערבית".

כשמשפחה חדשה נכנסת לגור כאן, לפעמים ברחוב שאין בו עדיין יהודים, היא מקבלת הנחיות ברורות. "אני אומר להם: אתם רואים שכנים, אתם אומרים להם בוקר טוב, שואלים מי הם ומתעניינים, הולכים בנחת, לא ממהרים. פתאום נוצרים קשרים אנושיים פשוטים. אני לא אומר אהבה ואחווה ושלום ורעות, בסדר? בואו נשמור את זה בתוך המשפחות שלנו. אבל אני אומר כבוד ונימוס".

היישוב כאן עבר שתי אינתיפאדות, מלחמת לבנון ומבצעים בעזה. ימים כאלה, מודה הרב דולי, יוצרים מתיחות באוויר. ובכל זאת לדבריו בגלל היחסים שנוצרו כאן, מספר האירועים היה נמוך באופן משמעותי מזה שבכל הסביבה. מפתיע, לעומת הפוטנציאל הנפיץ שיש לשכונה.

אולם דווקא הוא הצליח להשתחל לסטטיסטיקה של שני הנפגעים שהיו כאן במהלך השנים. לפני כעשור הייתה תקופה קשה של השלכת אבנים ובקבוקי תבערה, בעיקר בפריפריה של עיר דוד. תקופה ארוכה שנגמרה רק כעבור שלוש שנים. ערב אחד הוא נכנס לרכבו בדרכו לתל אביב, שם התקיימה מסיבת האירוסין של אחייניתו. החיוך שהיה על שפתיו כשנכנס לאוטו קפא, כשראה שהדרך שלו חסומה. צמיג בוער הכריח אותו לבלום. הוא לא ראה את האבן הכבדה שהתעופפה לעברו, אבל באינסטינקט, בדרך נס, הרים את יד שמאל כדי להגן על הראש. עצם האמה התרסקה עד המרפק. הרב דולי מציג את האבן הקטלנית. דבר כזה יכול להרוג בקלות. נדרשו טיפולים רבים, שיחזור מרפק ותקופת שיקום ארוכה. עד היום יש לו ביד שמונה ברגים וחתיכת טיטניום.

אתה מכיר את הנערים שפגעו בך?

"לא. כנראה שהם גרים מעבר לגבעה. אלה לא יכולים להיות אנשים מפה, אנחנו שכנים".

כואב לי לומר לך, אבל אתה אומר "שכנים" ולי מהדהדים יחסי השכנות בחברון בתרפ"ט. התרסקות המרפק לא מרסקת לך את תפיסת העולם?

"לא. נימוס וכבוד זה צד אחד. מצד שני, אנחנו אנשים נחושים ולא כדאי להתעסק איתנו. אם מישהו יתעסק איתי הוא ימצא את עצמו על הרצפה. היו כמה תגרות כאלה. לא הרבה, אבל זה קרה, והם הבינו שלא כדאי להתעסק איתנו. יום יומיים אחר כך נערכה סולחה. נפגשים, שותים קפה ומתנצלים. זה בא ממקום של כוח אבל על תשתית של שכנות".

את הדרך הזאת הוא חושב שמדינת ישראל צריכה לאמץ כמדיניות כלפי הערבים שמתגוררים בכל רחבי הארץ, וכלפי המדינות השכנות. "אם המדינה הייתה מתנהלת ככה, אז לחלק הערבי של שכונת אבו טור הייתה מדרכה ואיסוף זבל תקין, היה לו בית ספר, טיפת חלב ומגרש כדורגל. אלה אזרחים של מדינת ישראל. אסור להזניח אותם. מצד שני, אין דבר כזה שאדם ייסע בלי רישיון, בלי ביטוח, או שאדם יבנה קומה בלי רישיון". היום, הוא אומר, המצב בדיוק הפוך. "המדינה מצד אחד לא מכבדת את האוכלוסייה הערבית, ומצד שני היא לא אוכפת. מה זה הנשקים שמסתובבים? מה זה הזיקוקים? היו תקופות שברמדאן כל לילה היה כאן טירוף של זיקוקים. זו עבירה חמורה על החוק. מישהו מוכר את זה, יש מחסנים, יש סיטונאים, אפשר לאכוף".

אגב, תושבי עיר דוד היהודים הם מאוד ממלכתיים, שומרי חוק וחולקים כבוד למשטרה בהגדרה. זו אולי הסיבה שהם נהנים היום מאמון מלא של המשטרה. הכניסות שלהם לבתים עוברות בשקט. "היום, אחרי עשרות מקרים שהוכחנו שמסמכי הרכישה חוקיים, ברור למפקד המחוז שאם אנחנו אומרים שמשהו הוא שלנו, זה אכן שלנו". היועצים המשפטיים של מפקד המחוז לא מוותרים ובוחנים את המסמכים בקפידה, אבל התפיסה שקיימת במקומות אחרים, לפיה מתיישבים הם בהכרח פורעי חוק, לא קיימת כאן.

שמות הילדים - בדרך לירושלים

הרב דולי בסוק ואשתו אוסי ערגו לעיר דוד עוד כשהדבר היה בלתי אפשרי. את המשאלה הטביעו בשמות שנתנו לחמשת ילדיהם. כשנוצרה ההזדמנות הם הודיעו לחבורה העליזה שאורזים את המיטלטלים ועוברים מבית יתיר, היישוב רווי המרחבים, שם היה הרב דולי בין מייסדי המכינה, ועוברים אל עיר דוד הצפופה. הילדים התנגדו. "אמרנו להם: חשבנו על עיר דוד עוד לפני שנולדתם. נוכיח לכם". לבכור הם קראו אלכסנדר דוד, על שם עיר דוד, לשנייה בת ציון, אין צורך להסביר מדוע. השלישי הוא צבי יואל אור. צבי יואל על שם הסבא, ואור מפני שירושלים היא אורו של עולם. לבן הרביעי הם קראו מעיין, על שם מעיין השילוח ואצל החמישית הם אמרו את זה הכי מפורש שיש וקראו לה שרה ירושלם. אחרי הפירוט הזה של ההורים, נותרו הילדים בלי מילים והם עברו לכאן. הבת השישית היא כבר בת עיר דוד, אז נתנו לה סתם שם יפה. שניים מהילדים גרים כאן עם משפחותיהם, אחד הוא שליח לוורוצלב שבפולין יחד עם רעייתו, בת אחת גרה בנוה אטי"ב ובן נוסף ביישוב אחיה. הבת הצעירה עדיין בבית.

לא אחת ולא שתיים מתערבים גורמי שמאל במקומות שבהם יהודים וערבים הגיעו להסכמות ומערבלים הכול מחדש. במקרה של ההתיישבות החדשה במזרח ירושלים זה קרה יותר מפעם אחת. גם כאן, בעיר דוד, עדיין מתקיימים סיורים של עמותות שמאל ומדי פעם הם מקיימים גם קייטנות לילדי התושבים הערבים במקום. הרב דולי טוען שהקונספט לא כל כך עובד להם. "הם ממשיכים לצעוק אבל זה נלעג. הם הולכים בקייטנה וצועקים סיסמאות, אבל אני אומר לכל אחד 'שלום, מה נשמע', כי אנחנו מכירים. אז מארגן הקייטנה נותן לו ארטיק, אבל אני הזזתי אתמול עם אבא שלו עגלת זבל שהידרדרה. זה מנצח".

בסטטוס התיירותי הנוכחי של עיר דוד קיימים עדיין סיורי אנטי של ארגוני שמאל, אבל הם מיעוט מבוטל. מאות אלפי מבקרים מגיעים מדי שנה לקמפוסים המגוונים של הגן הלאומי. תיירים מכל העולם, שגרירים וקונסולים, כל חייל צה"ל יעבור כאן סיור לפחות פעם אחת בעת שירותו, קצינים בכירים מגיעים לכאן עם נשותיהם לשבתות ואפילו שופטי ישראל מקיימים כאן ימי השתלמות. רק בשבוע שעבר התקיים בעיר דוד אירוע הוקרה לחתני וכלות פרס ישראל, בהדרכת חתן פרס ישראל המקומי, דוידל'ה בארי.

מפליא לראות את פסיעות הענק שעשתה עיר דוד בחצי יובל שנותיה אל ליבו של העם. בחברון, למשל, עיר שגם לה יש היסטוריה יהודית מפוארת מימי דוד ואפילו קודם לכן, הדבר נראה רחוק מרחק שנות אור. "העוצמה של המקום הזה, התנ"ך והארכיאולוגיה כל כך חזקים פה, אלה השורשים של היהדות. כל פעם שנתניהו היה טס לארצות הברית, הוא היה מזמין העתק של ממצא מעיר דוד ואת זה הוא היה מביא במתנה לנשיא. יש שם באיזו ויטרינה סט שלם של ממצאים ארכיאולוגיים של עיר דוד. זה לא סתם", ולמרות זאת, "אם זה היה מקום של מריבה, כל זה לא היה קורה".

החופש יותר חשוב מהלימודים

מי שפוגש את הרב דולי בעיר דוד יחשוב שזה עיקר עיסוקו. אבל למען האמת, הוא איש חינוך. הרזומה שלו כולל הוראה במכינה ביתיר, הוראה וניהול של תיכון הימלפרב ושל אולפנת צביה בירושלים. היום הוא מנהל את מרחב מרכז של מרכז יב"ע. מה שאומר שיש לו מה לומר על האירוע שהתרחש לאחרונה באולפנית ישורון בפתח תקווה. לפני כמה שבועות קיימו בנות מגמת תיאטרון של האולפנית חזרה גנרלית לקראת הצגה. ההופעה הייתה מיועדת רק לאימהות, אבל כמה אבות התעקשו להגיע ולהישאר לצפות. בתקשורת נטען שהבנות נענשו בכך שההצגה שלהן לא עלתה בפני קהל בכלל.

הרב דולי מספר שהרצון של האבות לצפות בבנותיהן היה משהו שעלה רק כמה ימים קודם לכן. "פנינו למו"ר הרב דרוקמן בשאלה איך אנחנו צריכים להתייחס לרצון של האבות להשתתף במופעי הבנות בתחומי המוזיקה, השירה והתיאטרון. הרב דרוקמן בעצמו הגיע לישורון וישב עם כל צוות המורים, עם ההנהלה ועם רכזות המגמות. אחרי שהוא התעמק בנושא, הוא הנחה אותנו באופן חד משמעי שההורים צריכים להשתתף באירועים האלה, כולל האבות". לקביעה הזאת יש השלכה מורכבת. "זה דורש התאמה של האירועים סביב ההקפדה ההלכתית, שלא נפר אותה. הרב אמר במפורש: 'אם אתם צריכים לעשות התאמות של המופע כדי שאבות יוכלו להשתתף, תעשו את זה'".

בשיחה ההיא הרב דולי ייצג את התלמידה בת ה‑17. "אמרתי: 'אבל הרב, אני נערה בת 17, אני רוצה לשיר סולו. בשביל זה הלכתי למגמת מוזיקה. למה אתה אומר לי התאמה? בתיאטרון אני רוצה לעשות את השואו של החיים שלי, אני לא רוצה הופעה יותר מתונה כדי שגם האבות יוכלו להשתתף'. הרב דרוקמן ענה לי: 'הרב דולי, תצטרכי להתפשר קצת על העומק של האומנות כדי שאבא שלך יוכל להשתתף באירוע'". ואולם, האירוע התקיים שלושה ימים אחרי הפגישה, ולכן לא היה אפשר לשנות אותו מעכשיו לעכשיו, הוא מסביר. אגב, אם הבנות תרצינה להופיע בצורה שמבטאת אותן באופן מקסימלי, אפשר יהיה לקיים מופע כללי לנשים, אומר הרב דולי, "אבל במפורש לא לאימהות בלבד. אין דבר כזה אימהות כן, אבות לא". הרב דולי מאוד התרגש מתשובתו של הרב דרוקמן, "יש כאן מחשבה הלכתית חינוכית רוחנית מעמיקה ביותר".

אנחנו עדיין מגזר אחד? בסיפור הזה, למשל, נראה שכל אחד מושך לקצה שלו בשיא הכוח.

"היה פה דיאלוג יפה ומכובד והתשובה של הרב דרוקמן מאוד בהירה ולוקחת בחשבון את הרצון של האבות להשתתף. אז אם יש הופעה לנשים ואבא מגיע ואומרים לו לצאת והוא לא רוצה לצאת, אני לא יכול להסביר את זה. האם אנחנו מגזר אחד? בוודאי. הרב דרוקמן לקח קולות שונים בחשבון. מי שרוצה להקשיב לטקסט של הרב דרוקמן ולהבין הפוך, שייהנה".

לוח השנה של תלמידי התיכון מצביע על כך שבעוד 40 יום יבוא המבול, כלומר תתחיל החופשה הגדולה. לרב דולי יש משנה סדורה איך לצלוח את התקופה הלא קצרה ולא פשוטה הזאת.

"בין ספר לספר בתורה יש רווח. בין פרשה לפרשה חייב להיות רווח. אם אין רווח, הספר פסול. למה? כי לספר יש אותיות שחורות ולבנות. הלבנות הן שתיקה, בלעדיהן אין תורה. אדם צריך להכיל ולהתבונן. כל עוד לא הכלת את הפרשה הקודמת, אתה לא יכול לפתוח פרשה חדשה, ולכן אם לא היה חופש גדול היה צריך להמציא אותו". בעיני הרב דולי - והתלמידים שבינינו ישמחו לשמוע - הערך החינוכי של החופש הגדול, גדול יותר משל שנת הלימודים. "כי בשנת הלימודים אומרים לך מה לעשות. בחופש הגדול שואלים אותך מה אתה לוקח מזה".

לדעתו, לקראת התקופה הזאת ההורים צריכים לקחת צעד אחורה ולשאול את הילד מה התוכניות שהוא קובע לעצמו. "לשאול אותו 'מה אתה לוקח מהשנה שהייתה?'. יכול להיות שהוא יזדהה רק עם מקצת הערכים שלמד, אבל מה שהוא ייקח זה באמת שלו. אם אנחנו לא מאפשרים לו את המרחב, וגם בחופש אומרים לו מה לעשות, אנחנו לא נותנים לו אפשרות להתבונן בעצמו. כשאנחנו סומכים על הילדים זו נבואה שמצדיקה את עצמה, וכשאנחנו לא, זו גם נבואה שמגשימה את עצמה". להורים, אומר הרב דולי, מותר להגיד לילד עיקרון אחד או שניים שחשובים להם, קווים אדומים שאי אפשר לעבור. הוא מעדיף שהגבולות יוצבו דווקא בתחום סדר היום הביתי: לצאת לפני עשר מהמיטה, לסדר את החדר כל יום, פחות ענייני תורה ומצוות. את הנאמנות וההתמדה בתפילה ובים מעורב או נפרד, כדאי שהילד יבנה בעצמו.

אתה מודע לכך שבתקופתנו ההורים חרדתיים ומתערבים.

"כן. מצד אחד אומרים 'תנו לילד את הזכויות שלו', ומצד שני מתקשים לתת את החופש הזה. הרגע הזה, של המרחב הפתוח, שהילד שואל את עצמו 'באמת מה אני עושה?', זה מה שבונה אותו. וגם אם החופש הגדול לא היה מוצלח, אז הוא יחזור ללימודים ויאמר 'וואי, איפה הייתי, מה עשיתי?'. בשנה הבאה הוא ייגש אחרת לדברים. כך אני מאמין". או במילים אחרות, מחדש הרב דולי לקוראים, מי שבאמת צריך להתכונן לחופשה הגדולה הוא ההורים, לא הילדים.