בשבע מהדורה דיגיטלית

ניצחון מתואם

גם אל מול ההישג הפנומנלי של נתניהו, המערכת הפוליטית לא הצליחה להתעלות.

יאיר שרקי , כ"ה באייר תשע"ח

תיאום הדוק עם נתניהו. טראמפ
תיאום הדוק עם נתניהו. טראמפ
צילום: Jonathan Ernst, רויטרס

את שני ההישגים המדיניים הכי משמעותיים בקריירה שלו, חייב בנימין נתניהו לשיטת הבחירות האמריקנית.

"המנצח לוקח הכול" קובע הכלל במרבית המדינות בארצות הברית, וכך טראמפ גרף מספיק אלקטורים כדי להיכנס לבית הלבן, למרות שזכה בפחות קולות מהילרי קלינטון. העברת השגרירות לירושלים וביטול הסכם הגרעין עם איראן הם הישגים כבירים שלא היו מתחוללים תחת שום נשיא אחר. אם נשתמש בדימוי מעולם בתי הקזינו שטראמפ מצוי בו היטב, נתניהו הימר על כל הקופה, וגם כאן המנצח לוקח הכול.

ההסברים וההתפתלויות של המומחים והפרשנים לארצות הברית, שטעו בתחזיות הן ביחס לשגרירות והן ביחס להסכם, ועכשיו מתקשים להסתיר את החמיצות מול ההצלחות של ירושלים, לא ישנו עובדה פשוטה אחת: טראמפ הבטיח וקיים. זה הכול. נתניהו ידע לקרוא את כוונותיו של הנשיא שנחשב בלתי צפוי, וידע גם לתמרן אותו לתוצאה הרצויה.

הוא לא רק הימר על הסוס הנכון, אלא גם הפעיל את כל יכולתו כמדינאי מנוסה לכתוב את ההיסטוריה. ההישג הזה רשום על שמו, אין אפילו צורך להיאבק על קרדיט. הנאום הבהיר של נשיא ארצות הברית נשמע כאילו נכתב בידי נתניהו, ולא כמליצה בלבד. מתברר שהתיאום בין השניים היה ההדוק ביותר שאפשר להעלות על הדעת. נתניהו היה המנהיג הראשון במערב שידע מה נשיא ארצות הברית מתכנן, וכנראה גם רקם איתו כל פרט. מי שחשב שמופע הקלסרים של ביבי היה ניסיון להשפיע על טראמפ, גילה שהמופע היה בתיאום ובשליחות הנשיא, כדי לסייע לו להכשיר את דעת הקהל הבינלאומית לביטול ההסכם.

אבל גם אל מול ההישג הפנומנלי הזה, המערכת הפוליטית בישראל לא הצליחה להתעלות לרגע אחד. במקום לחגוג ובענק את דחיקתה של איראן, באופוזיציה ובחלק מאולפני החדשות נרשם דכדוך מהצלחתו של נתניהו. במקום להצדיע לחבר הכי טוב שהיה לישראל בבית הלבן אי פעם, שוב ניסו להציג את טראמפ כהזוי וקפריזי, ותיבלו בתחזיות קודרות ומודאגות. חלק מיריבי נתניהו ניסו לטעון שההישג בכלל לא שלו, אחרים ניסו באופן פרדוקסלי לטעון שנתניהו הרוויח על חשבון האינטרס הישראלי. אבל מרבית הציבור, כך נראה, כבר עייף מלראות את המציאות רק במשקפיים של כן ביבי-לא ביבי. בערב שבו פותחים את המקלטים בגולן, ישראל מסכלת - על פי פרסומים זרים - עוד ניסיון איראני לשגר טילים על אוכלוסייה אזרחית ונתניהו דוחק את איראן אל הקיר, יכולותיו של ראש הממשלה וגם טוהר כוונותיו בסוגיות של ביטחון ישראל רק מתחדדות לעיני כל מי שאינו עיוור. נשאר רק להתפלל שא‑לוהים ימשיך ויברך את ראש ממשלת ישראל, ואת ארצות הברית של אמריקה.

לחגוג את החיים

החגיגה השנייה בחסות טראמפ, פתיחת שגרירות ארצות הברית בירושלים, נקבעה לא במקרה בתווך החגיגי שבין יום העצמאות השבעים ובין יום ירושלים. מצב הרוח הלאומי בימים האלה כמו יצא מאיזון. ריח אבק השריפה מהזיקוקים ביום העצמאות התערבב עם ריח חומרי הנפץ שמושלכים על בסיסי איראן בפרברי דמשק. ישראל של שנת השבעים להקמתה היא מעצמה משגשגת, שנעה בין רגעים של נורמליות ובין החרדה הקיומית ואווירת המלחמה התמידית שבפתח. בתשע בערב צפו חצי ממשקי הבית בישראל בשידור חי בהצהרת טראמפ ובהנחיות המדאיגות על פתיחת המקלטים בצפון. בעשר כבר זיפזפו כולם כדי לצפות בביצוע של נטע ברזילי, הנציגה הישראלית שהעפילה לגמר האירוויזיון.

את יום ירושלים שנחגוג השבוע ילוו אינסוף דיווחים על היערכות משטרתית ומתיחות ביטחונית בבירה, שרק בשבוע שעבר תפסה את השידורים החיים בגלל מרוץ הג'ירו ד'איטליה ששם את עיר הקודש על המפה הבינלאומית, ולשם שינוי לא בנסיבות עצובות (ונניח את סוגיית השבת החשובה להזדמנות אחרת). ייתכן שבשביל רבים האירוויזיון או מרוץ אופניים הם לא משאת הנפש האולטימטיבית, אבל הם עדיפים בהרבה על דיווחי המלחמה חמורי הסבר. שבעים שנה אחרי הקמת המדינה וחמישים ואחת שנים לאיחוד ירושלים, אפשר להרגיע קצת עם האזהרות האפוקליפטיות וגם לחגוג את החיים עצמם.

רשמים מביקור שורשים

בשבוע האחרון חזרתי מביקור מעניין בתוניסיה. מדינה מוסלמית שאין לה קשרים דיפלומטיים עם ישראל, אבל הזמינה אליה משלחת רבנים מוועידת רבני אירופה לביקור נדיר באירוח הממשלה. ליהודים ולמוסלמים באירופה, מתברר, יש כמה חזיתות משותפות. החקיקה האנטי דתית נגד השחיטה וברית המילה פוגעת בשתי הדתות יחד, ולכן המופתי של המדינה יזם ועידה מיוחדת שבה חלק את אותה במה עם ראש ועידת רבני אירופה הרב פנחס גולדשמידט ועם רבה הראשי של תוניסיה רבי חיים ביתאן.

תוניסיה פונה אל היהודים, אבל מקפידה להתרחק מכל קשר עם ישראל. זו הסיבה שהמופתי נאלץ להתנצל אחר כך, בעקבות סערה בתקשורת הערבית על כך שנראה מוסר הצהרה לתקשורת כשהמיקרופון של עמיתי חזקי ברוך מערוץ 7 הישראלי מבצבץ בתוך הפריים. כבר כשנחתנו אפשר היה לראות את היחס המורכב של התוניסאים. מצד אחד אבטחה מכובדת ונציגי הממשלה המתינו לנו בשדה, מצד שני כל נושאי הדרכונים הישראלים במשלחת נדרשו למסור אותם, וקיבלו מסמך חלופי מטעם השלטונות, כדי שחלילה לא יוחתם דרכון ישראלי בחותמת טוניסאית, סימן לנורמליזציה.

במהלך ימי הביקור קשה היה להיתקל באנטישמיות. אולי הייתה זו האבטחה המוגברת, אבל גם במפגשים הקטנים שבצד, תמיד ניכרה אדיבותם של המקומיים, אולי אפילו סקרנות, וכמובן שמחזה של קבוצת רבנים בליבה של מדינה ערבית מוסלמית מושך את העין. אבל תוניסיה הזמינה את הרבנים לא רק כדי לדון בבעיות באירופה, אלא כדי לפתוח את הדלת לתיירים יהודים. פגשנו כמה מהם, כולל עשרות ישראלים שבאו להשתתף בהילולת ל"ג בעומר בבית הכנסת אלגריבה שבג'רבה. זהו האירוע הכי המוני וחשוב שנערך כאן במהלך השנה, ובית הכנסת הזה הוא אולי בית הכנסת הפעיל העתיק בעולם. על פי המסורת יש בו אבן שהביאו איתם גולי ירושלים לג'רבה מבית המקדש הראשון.

בג'רבה נותרו בסך הכול כאלף ומאתיים יהודים, ועוד שלוש מאות שפזורים בשאר המדינה, שרידים מקהילה עתיקה ומפוארת שמנתה עשרות אלפים לפני כמה עשורים. מצאנו שם דלות, אבל גם היאחזות במסורת העתיקה. בני הקהילה עדיין אופים את החלות לשבת באותו תנור, ומטמינים יחד את סירי החמין עד לאחר התפילה בשבת בבוקר. אז מגיע נציג מכל משפחה ואוסף את הסיר לביתו. הרב הראשי עולה לגג ביתו בכל ערב שבת לקראת השקיעה ותוקע בשופר, כדי לאותת לבני עדתו לשבות ממלאכה. חמישים שנה הוא מקפיד על המנהג, ולא מוכן לבטלו גם ב‑2018 כשלכל אחד יש שעון ולוח שנה בבית.

הרבה סגולות נקשרו בבית הכנסת העתיק אלגריבה, אבל בשבילי הביקור בבית הכנסת הגדול של תוניס הבירה היה השיא. חלק מהשורשים המשפחתיים שלי מגיעים מכאן. בית הכנסת הזה מופיע בזיכרונותיה ובסיפוריה של סבתי, והפאר רק מדגיש את השיממון העכשווי. בקושי מניין יהודים מתפללים באחת הפינות כאן מדי יום, וההיכל הגדול נותר מיותם. השערים הגדולים נעולים כבר שנים. הכניסה היא רק מדלת צדדית, פגשנו שם רק זקנה אחת, חולה, מדברת עברית וערבית רצוצה שביקשה כסף. לא קל לראות, אבל זו קהילה שגוועת בנסיבות הנכונות. יהודי תוניס עלו בהמוניהם לישראל, חלקם היגרו לצרפת. זו גלות שהסתיימה אולי לא באופן חלק, אבל גם בלי פוגרומים או שואות נוראות. מדינת ישראל קמה, הגויים לחצו, והיהודים עשו את המעשה הנכון.

כששאלתי את היהודים המבוגרים שנותרו בג'רבה על עלייה לישראל הם משכו בכתפיים וענו "השם יעזור". נדמה שהמשפחות שלא עלו עד עכשיו יתקשו לעשות את הצעד הזה, שדורש משאבים וגם שינוי דרמטי באורח החיים, אבל השיחות עם הצעירים כבר היו אחרות. קבוצה של נערים מהקהילה כבר ביקרה בישראל, חלקם דרך פרויקט 'תגלית, וקבוצה אחרת של מורות צעירות דיברו איתנו בעברית שוטפת בדיוק כמו הערבית שבפיהן. כולם סיפרו על החלום לעלות לארץ ולחיות בה, אבל החשש מפני ניתוק מהמשפחה ומההורים המבוגרים עוצר אותם מלעשות את הצעד, וכך גם התפקיד ההיסטורי של שימור המסורת המדויקת בקהילה העתיקה כל כך. אכן חשוב מאוד לוודא שמה שצריך שימור יישמר, אבל האמת היא שהתפקיד ההיסטורי הגדול כבר נגמר. עם מאמץ נוסף של מדינת ישראל, גם הם יחזרו הביתה.

לתגובות: 2sherki@gmail.com