למה העדיף בן גוריון את חלוקת ירושלים

פרופ' שמואל סנדלר חקר את עמדת בן גוריון אודות חלוקת ירושלים בראשית ימי המדינה ומסקנותיו מפתיעות. 'משפט שלמה הפוך' הוא מכנה זאת.

שמעון כהן , כ"ח באייר תשע"ח

דוד בן גוריון
דוד בן גוריון
אתר הכנסת

שחרורה של ירושלים התעכב עד לשנת 1967 במלחמת ששת הימים, אך לטענת הפרופ' שמואל סנדלר איחודה של העיר יכול היה להתרחש תחת כהונתו של דוד בן גוריון שבחר מתוך עמדה מושכלת וריאליה היסטורית מדינית שלא להביא לאיחודה של העיר.

על מחקרו המסביר את עמדתו זו של בן גוריון סיפר הפרופ' סנדלר, נשיא מכללת אפרתה, ביומן ערוץ 7 ומעיר בפתח הדברים כי הופתע לגלות שהציבור הרחב אינו מודע לדברים ולמהלך בו נקט בן גוריון ואותו הוא מכנה כ"משפט שלמה הפוך".

"בן גוריון הבין משלב מוקדם של הקריירה שלו שירושלים חשובה לתנועה הציונית ולא ניתן לוותר עליה. יחד עם זאת כריאליסט הוא הבין את המכשולים, את התנגדות העולם המוסלמי והעולם הנוצרי". זו להבנת פרופ' סנדלר הסיבה להסכמתו של בן גוריון לתכניות החלוקה על אף שתכניות אלה הוציאו את ירושלים לבינאו"ם. "הוא דחה את ההצעות להעברת ירושלים לעולם הערבי והשתדל לחזק את הישוב בירושלים. במלחמת השחרור היו מלחמות דמים על דרך לטרון כדי שלא לנתק את ירושלים ממה שנחשב אז כמדינת ישראל המצומקת שגודלה היה פחות ממה שקיבלנו ב67', רק הגליל השרון ומעט באזור המרכז. בן גוריון נלחם על כך והחליט שצריך לשמור על הקשר עם ירושלים במחיר של הרבה קשיים וקרבנות".

"לאחר נפילת העיר העתיקה נראה שבן גוריון החליט שהדרך היחידה לשמור על כך שירושלים תישאר בידינו היא דווקא על ידי חלוקתה, כלומר לא לנסות לכבוש את העיר העתיקה מידי הליגיון וכך לפחות נקבל את החלק המערבי, תוך הערכה שאם הירדנים ישלטו כל תכנית הבינאום של ירושלים לא תצא לפועל. הוא סבר שבינאום ירושלים ימנע כל אפשרות לכיבוש עתידי של העיר. לעומת זאת אם העיר תהיה בידיים ערביות נוכל בעתיד לשחרר אותה ואכן זה מה שקרה וב-67' הוא דרש שני סיפוחים ישירים – ירושלים שלא תחולק ורמת הגולן. הוא הלך עד קיצוניות כזו כך שביקש להפיל את החומות של העיר העתיקה שאין בהן שום קדושה והפלתן תבטא את איחודה של העיר".

"צריך לקחת בחשבון שב-49' היו תכניות שונות לבינאום, אפילו הייתה תכנית של ידידינו האוסטרלים. בן גוריון צפצף עליהן והעלה את כל המוסדות הלאומיים לירושלים ובכך קבע עובדה. למעשה זו הייתה ההחלטה המדינית הראשונה שהוא קיבל עם הקמת המדינה".

את חלוקתה של ירושלים ראה בן גוריון לא כאידאל אלא כבדיעבד לקראת העתיד שבו תשוחרר העיר כולה. תפיסה זו של העדפת המחצית כעת למען השלם בעתיד מוגדרת כאמור בפי הפרופ' סנדלר כ'משפט שלמה הפוך'.

עדות לניתוחו זה את מהלכי בן גוריון מוצא סנדלר גם ביומניו של בן גוריון עצמו. "ניתן לראות את הדברים ביומנים שלו. במלחמת השחרור, אחרי כל יום שבו עסקו בדאגה לחוסר, באספקה ורכש של נשק ובטיפול בנפגעים, הוא התפנה לכתוב את היומן שלו במשפטים מאוד פשוטים. שם הוא כותב שהטיפשים הללו (המועצה הלאומית הזמנית, שהייתה אז תחליף הממשלה) מעדיפים בינאום על חלוקה ולא מבינים את חשיבותה של ירושלים שנקבל אותה דווקא על ידי חלוקה".

מוסיף סנדלר ואומר, "הוכחה נוספת לכך. אחרי שהעיר העתיקה נפלה במאי 48' היו יחידות שהיו צריכות להילחם בגזרת ירושלים, אבל את המפקדים המצוינים שלו, אלון ודיין, הוא שלח מכאן לגזרות אחרות. אם הוא היה רוצה לכבוש את ירושלים הוא היה משאיר אותם. את יגאל אלון שלח לכיבוש אילת וגם את דיין לא השאיר כאן. כמו כן היחידות שנועדו לשחרר את העיר היו יחידות אצ"ל ולח"י. אם בן גוריון היה רואה ערך בכיבוש העיר העתיקה הוא לא היה מפרגן את המשימה הזו לאצ"ל ולח"י, לנוכח המתיחות בין ההגנה למחתרות".

עוד מוסיף סנדלר ומציין כי "בסוף מלחמת השחרור, ב-49', כשידה של ישראל הייתה על העליונה, בן גוריון אילץ את עבדאללה לוותר על ואדי עארה, אבל על העיר העתיקה הוא לא נאבק. הבין שאם כולה תהיה בידינו ילחצו על בינאום".