כל מי שמביא לחם הביתה מעיסוק בתקשורת המונים והוא גם חובש כיפה על ראשו, יודע שהפריים-טיים מבחינתו לא מתרחש בין השעה שמונה לתשע בערב, אלא בליל שבועות אחד שמתקיים אחת לשנה.
אם לא הוזמנת להנחות פאנל שיעסוק ב"גישת ההלכה לסוגיית המסתננים באמצעות עיון באגדת הגמרא על תנורו של עכנאי", אתה לא באמת קיים.
על פי המדד הזה, הקריירה שלי בנסיגה. אחרי כמה שנים שבהן ראו בי מתאים לשמש כבידור לכל מי שאין לו חשק לשבת בבית המדרש, השנה נותרתי מיותם. עד לשבוע האחרון קיוויתי שמישהו ייזכר בי, אבל כשאפסה כל תקווה החלטתי שאם אין אני תיקון לי מי לי. אשר על כן אפרוס את הגיגיי היכן שכן הוזמנתי, בעמוד המכובד הזה. הפאנל שאני עומד להנחות כעת בפניכם עוסק בסוגיית "תיקון ליל שבועות בגרסה העכשווית – תיקון או קלקול?". הנכם מתבקשים לשבת, יש כיבוד קל בכניסה.
ובכן, למרות שהסצנה זנחה אותי השנה, לא אשמש קטגור נגדה ואדבק בדעתי שמדובר בתופעה מבורכת במיוחד. אחרי שנים שבהן החגיגה הלילית הזאת צוברת תאוצה, יש כמובן גם קולות מבקרים. הטענות ידועות. זו לא באמת תורה, ואם זוהי תורה אז זוהי תורה עקומה, לא זכה נעשית לו סם המוות, וכולי וגומר. חלקן של הטענות הללו נכונות מאוד, אבל לטעון אותן זוהי פריבילגיה של מנצחים.
במשך שנים היהדות המאמינה התעצבה על כך שתורה נותרת בקרן זווית, והישראליות החדשה לא חפצה בה. גם אם אתם לא שומרים שבת, אמרו הדתיים לאחיהם החילונים, זו התורה שלכם. פתחו ולמדו בה. אחרי שנים האחים השתכנעו, המשיכו לא לשמור שבת, אבל פתחו והתחילו ללמוד. אבל אז היו שהרגישו שגנבו להם את הספרים מהידיים, והתחילו לרטון מה זה שכל אחד מרשה לעצמו לומר סברה בתורה לפני שטבל במקווה והתקדש בטהרה. הכול נכון, אבל למה לא חשבתם על זה קודם.
הנקודה היא נורא פשוטה: יש חלק גדול מהעם שאיננו דתי, השאלה היא אם אנחנו מעוניינים שאותו חלק ילמד תורה או לא. ואם ילמד, חשוב להבין, הוא ילמד בדרכו שלו. התשובה הראשונה היא שאף אחד כבר לא שואל אותנו. התשובה השנייה היא שבוודאי שכן. התורה מספיק חזקה כדי לשרוד פירושים מעוותים, מי שלא ישרוד בלעדיה אלו אנחנו. ואם לא כולנו נלמד, אבל כולנו ממש, תהיה לנו בעיה גדולה מאוד.
כמיטב מסורת הפאנלים, המנחה נדרש להביא דוגמה מחייו שלו, אז הנה. לי עצמי הדיון הזה מזכיר שיח שהתקיים לפני כמה שנים בקהילתי, קהילת חב"ד. אלו היו ימי תחילת אירועי 'צמאה' בי"ט כסלו, והיו חב"דניקים שעיקמו אף והתגעגעו לאותנטיות שבהתוועדויות של פעם. ההתוועדויות של פעם עדיין מתקיימות בכל מקום, אבל צרם להם שיש התכנסות גדולה מאוד שי"ט כסלו בכותרתה, והיא לא דומה לזו שהם זוכרים מהבית. את כל ההסברים שניתנו להם בזמנו אפשר לתמצת לצמד מילים: סליחה שניצחתם.
נחזור לענייננו. סליחה שהתקווה הגדולה התממשה והישראליות הבינה שהיא חייבת שורשים להיאחז בהם. מי שקיווה שהישראליות תצטרף בהמוניה לשיעורי הדף היומי, שימשיך לקוות. כל השאר צריכים לצאת מהבית אחרי סעודת החג בדרכם לבית המדרש, לצפות בדרך בהמוני צעירות וצעירים ישראלים שמחפשים איזה תנור של עכנאי להתחמם לאורו, ולשמוח שמחה גדולה. גם הם יצאו מהבית, וזו כבר התחלה טובה. מה לגבי ההמשך? קמעא קמעא. יש לי תחושה שכולם מכירים את הביטוי הזה.
לתגובות: [email protected]