בשבע מהדורה דיגיטלית

מגילת רותי - ביקורת ספר

אם יש אפשרות להבין משהו ממה שקרה ברצח 5 בני משפחת פוגל, ספרה החדש של מיכל פרץ על רותי פוגל הוא השער בדרך לשם

מנורה חזני , ג' בסיון תשע"ח

לא יומרני. 'בשבילי תישארי תמיד רותי'
לא יומרני. 'בשבילי תישארי תמיד רותי'
מאת: מיכל פרץ. הוצאת דברי שיר

מי יכול לשכוח את הפיגוע ההוא, בליל שבת חורפי בחודש אדר, שבו נרצחו שני ההורים הצעירים רותי ואודי פוגל יחד עם שלושה מילדיהם בביתם באיתמר, ושלושה ילדים נותרו בחיים.

מיכל פרץ, חברת ילדות של רותי, החליטה להתעמת עם הזיכרונות הנעימים, וגם עם המכאיבים, ולכתוב את 'בשבילי תישארי תמיד רותי' (הוצאת דברי שיר) על רותי שלה.

רותי ומיכל, ילידות שנות ה-70, שתי חברות שצומחות יחד במסלול דתי לאומי קלאסי של השנים ההן - תנועת נוער שיש בה גם אידיאלים וגם סרטים, טלוויזיה וים, לימוד לבגרויות במקביל להתנדבות וקליטת עלייה, שירות לאומי ואחר כך לימודי מקצוע, הקמת משפחה, והכול תוך כדי רצון לחזק את ההתיישבות וחוויות של משברים קשים כמו האינתיפאדה השנייה והגירוש מגוש קטיף. את כל אלו צולחת החברות שלהן, לא בלי משברים אבל בקרבה גדולה.

הספר לא יומרני. מיכל פרץ לא מנסה להציג דמות אידיאלית מושלמת ומורמת מעם. השפה פשוטה והתיאורים חיים, עד שאפשר כמעט לראות את התמונות מול העיניים. היא מתארת המון סיטואציות מהחיים, בחדות ובירידה לפרטים, ולוקחת איתה את הקורא לחוף הים, לקבלת הפנים לעולים מאתיופיה ולשיחה קרובה של חברות בבית קפה. ובכל זאת, למרות הפשטות היומיומית והחוויות המוכרות כל כך, יש משהו עוצמתי מאוד בדמותה של רותי, שלמה וסוערת כאחת. אידיאליסטית שכל הזמן מחפשת איפה להתנדב ולתרום וסוחפת אחריה מורות וחברות, וגם מאוד אישית, פרטית. מזילה דמעה במוצאי שבת כי אודי בעלה צריך לחזור לצבא והיא נשארת לבד בבית. בהחלט לא מושלמת - לפעמים נעלבת ונפגעת, מתרחקת וחוזרת לקשר כאחד האדם. משהו בתיאור הבלתי אמצעי מאפשר לנו להרגיש שאנחנו באמת מכירים אותה מקרוב, ממש מצליחים לחיות את הרגעים שהיא חיה וגם להזדהות איתה. להזדהות עם העליות והמורדות, עם השמחה ועם הכאב שלה.

במהלך הקריאה יש רגעים של דקירת כאב, כי רותי חיה מאוד ולרגע אפשר לשכוח שהיא איננה. ברגע אחד בסיפור היא מגיעה לבקר את מיכל עם אלעד התינוק, או מספרת על בת המצווה של תמר, ואז זה מכאיב, כי הרי אלו השמות והפנים שאנחנו מכירים מהתמונות ומהחדשות על הפיגוע הזה, וכל כך כואב להיזכר באמצע הקריאה שאלעד יירצח והוא רק בן ארבע, שהדס התינוקת לא תעבור את גיל שלושה חודשים, ושתמר, בכורת המשפחה, תיאלץ לגדול בלי הורים ובעל כורחה להפוך לגיבורה שעם שלם דואג לשלומה.

למרות הקרבה הגדולה של מיכל לרותי פוגל, היא מתארת את הסיפור במרחק הרגשי הדרוש בלי להתערבב יותר מדי. היא מצליחה לסדר את הכאוס של החיים לכדי עלילה שיש בה היגיון ורצף שקל לקורא לעקוב אחריהם. בספר היא מתנצלת על כל מה שלא נכנס, הרי כשכותבים ספר שהוא מעין ספר זיכרון רוצים כל כך להעביר הלאה את מלוא האישיות של הדמות שאיננה. אבל מיכל עשתה בחוכמה, ומלבד מעידות חד פעמיות של דידקטיות יתרה, הצליחה להשאיר בספר רק מה שבאמת רלוונטי לקשר שלה עם רותי, והנאמנות לנקודת המבט הזאת עושה טוב לספר ומשאירה אותו נקי וערוך היטב. משימה לא קלה לחברה קרובה.

אני לא חושבת שאפשר לעכל טרגדיה כל כך גדולה של אובדן חמישה מבני משפחה אחת יחד. אבל אם יש אפשרות לעכל מעט, להבין משהו ממה שקרה שם, לתפוס את מה שאיננו, אז הספר הזה הוא השער בדרך לשם.