בשבע מהדורה דיגיטלית

חיבוק של תורה

פורום של נשים אוהבות תורה שבה אותי בקסמן של אלה שמבקשות מגע קרוב עם התורה - לחבק אותה חיבוק רחב, מכל הלב

ד"ר חנה קטן , ג' בסיון תשע"ח

חיבוק של תורה
חיבוק של תורה
איור: עדי דוד

אני לא אסע ליוטה. כמו שאתם בוודאי כבר יודעים, אין דבר שבעולם שיניע אותי לעזוב, ולו לרגע, את ארץ אהבתי שבה השקד פורח והשקידה בתורה פורחת.

אבל אני מוכנה לאמץ את המרחב הבטוח – את ארון הבכי שהוצב באוניברסיטת יוטה כתשובת המשקל לאימת המבחנים שמרחפת שם. הרעיון של ארון הבכי הוא כזה: נכנסים לעשר דקות של התבודדות. לוחצים על כפתור, הדלת נסגרת, והאדם שופך את שיחו מול מי שאמר והיה העולם, ויוצא כמו חדש. נשות הנוגה בוודאי יודעות שאין כמו שיטפון של דמעות להרוות נפש עייפה.

בחדר הבכי המרופד יש גם אוסף של בובות פרווה ממולאות, כדי שיהיה משהו לחבק. זה מזכיר לי את בובת הענק עם הפרווה הוורודה שהתעקשתי שתעלה ארצה יחד איתי ועם הוריי ושבעת אחי, למורת רוחם של דיילי חברת אל-על. הם התנגדו, ואני אמרתי שבלעדיה, בלי הליטוף המשכר, אני לא עולה על המטוס. ובכל זאת הם גברו עליי. חוש המישוש הוא קיומי. קולטנים למגע פרוסים לאורך כל הגוף. תינוק יכול לחיות בלי מילים, אבל בלי מגע - הוא נובל. המגע גם מרפא. והנה, חוקרים ישראלים הוכיחו לאחרונה שתחושת הכאב שלנו פוחתת כאשר אדם קרוב נוגע בנו. יש חוקרים שרואים במגע גם פוטנציאל לטיפול אנטי-דיכאוני. בזמן מגע מופרש הורמון האוקסיטוצין, הורמון שמופרש במהלך הלידה וכך גם בזמן ההנקה. האוקסיטוצין הוא שגריר ההתקשרות, האמפתיה ויצירת האמון.

צאו וראו - הדור הצעיר הוא דור מחבק. הוא רווי פיטוצין. לעיתים אנחנו תקועים בצומת היציאה מהיישוב, כי פשוט הנהג שלפנינו חייב לחבק את הנהג שמולו לפני שהוא יוצא לעבודת יומו. אז אם המחקר אומר שצריך לפחות עשרה חיבוקים ביום, מי אני שאתווכח איתו?

השקידה פורחת

יחד עם זה, בדור שבו רוב המגע של אדם ממוצע הוא במסך הטלפון והמחשב, וביטויי החיבה מסתכמים בסמיילים אילמים, ההתקשרות נראית סבוכה יותר ויותר.

בתי לומדת ייעוץ במרכז הבין-תחומי בהרצליה, ועוברת שם חוויה אנתרופולוגית מרתקת שמרחיבה את עולמה הטיפולי. בין השאר, המרצה סיפר שהיום ישנם 26 דגמי זוגיות, לא סופי. למרות החיבה שלי למספרים, לא הצלחתי להבין איך נולד המספר הזה. אכן יש בלבול, ויש גם דהייה של הרצון, וכמה סבוך הוא החיפוש אחר האבדה. וכמה מפותל הוא מסע החיים ביחד. במרפאתי אני רואה זוגות שמרימים ידיים כל כך בקלות, שהלב נשבר. "אבל, דוקטור", עיניים נוגות פוגשות את התמיהה שלי, "השקענו חצי שנה בזוגיות. זה המון זמן!". אני משחררת אנחה בלתי רצונית. האם אספר לה שהשבוע אני חוגגת יום נישואין, וגם לאחר 38 שנות חיים עם בחיר ליבי אני עדיין ממשיכה לגלות רבדים חדשים בקשר הקסום בינינו? וכמו יין ישן הוא רק הולך ומשתבח. מילות הקסם הן סבלנות ואורך רוח, כמו רחל של רבי עקיבא.

כשיצאתי לצוד את האיש שארצה שיחיה לצדי, חלמתי תורה ורק תורה. חיפשתי את המרחב שבו השקידה פורחת. חיפשתי את התום, את הטוהר, את הקדושה שנושאות קירות הבית שמתנגנת בה נעימות התורה. יגעתי, ומצאתי. וכך בקשתי שאף ילדי יחלמו את התורה.

כשילדינו היו קטנים, השכבנו אותם לצליל קולו של חיים בנט ששר "יהודים הם בני מלכים", "הולך בדרכו עקיבא... אבנים שחקו מים", וגם השיר "עקיבא, לך ללמוד תורה". וכך, בחשכת לילה, הם שאפו לנשמותיהם הרכות, בלא משים, את ניחוחות התורה. הילדים שלנו תרים אחר הברק בעיניים שלנו. הם מזהים מה באמת חשוב לנו, מהי ציפור הנפש, על מה אנחנו מוכנים "להתאבד", וכך הם מפנימים ערכים. ביקשנו שהם יחלמו תורה, ונדמה לי שאכן הצלחנו.

אשת תלמיד חכם

אך שבעים פנים לתורה. כל דור והפנים שלו. נשים בדור שלנו מחפשות מקום, נוכחות ואמירה בכל התחומים, הקול הנשי נוכח. ולפעמים דווקא בתחומים של קודש יש תחושה שהאישה נדחקת החוצה. האכן כך? ברור לי שלא.

לפני כשנה הוזמנתי להצטרף לפורום של נשים מלומדות (על אף שאני לא), ונשביתי בקסמו. פורום של נשים אוהבות תורה, שופעות ידע וברק של התלהבות. למרות שקשת הדעות וההשקפות בין חברות הפורום מאוד מגוונת, השיתוף והפרגון הוא מדהים. תרצי הרצאה בנושא ברכת "שעשני כרצונו"? רק תקליקי ותקבלי משלוח אקספרס של מערכי שיעור ומקורות תוך דקות ספורות.

נשים אלה מבקשות מגע קרוב עם התורה. נקודת אחיזה. למשש את הקלף הקסום. ללטף את הגלימה. להריח את ניחוחות קדושתה. לחבק אותה חיבוק רחב, מכל הלב. וכמה זה נכון בדור המאדיר את ערכו של החיבוק. וכך, בלימוד מעמיק הן נוגעות בקודש מדי יום וסוכות בקרבת ה'.

אבל אני שמחה להיות אשת תלמיד חכם, שקבע את מושבו בבית המדרש. ובג' בסיוון נחגוג יחד 38 שנה. את שבע הברכות בישיבת הר עציון בליל חג השבועות בחדר האוכל של הישיבה, לא אוכל לשכוח, ולא רק בגלל המבוכה שהשתקפה באודם לחיי, כשהייתי האישה היחידה לצדה של הרבנית טובה. הרב ליכטנשטיין נשא דרשה על "אמת וחסד נפגשו" - האיש מאופיין בחיפוש האמת, וכלתו שבחרה לעסוק במקצוע של חסד.

האמת היא שהאיש חשב בהיותו בשמינית להצטרף לגרעין נחל תורני, אך ערב אחד חורפי בישיבה שינה באחת את תוכניותיו. במסגרת שבו"שים הוא המתין עם חבריו לשיחה בדירתו הקטנה של אחד האברכים, ונשבה בקסמה של התורה. קירות הסלון היו מכוסים בספרים, החדר רוהט בפשטות ובצניעות, והייתה אווירה שקטה ומכובדת ונעימה כזו. אחרי כמה דקות הגיע האברך והעביר שיחה מעניינת, אשתו הגישה כיבוד, והכול היה נקי וטהור ושלו ומרגש. וכך עם טעם העוגה של האברכית, וצליל מילותיו הרכות של האברך, והקדושה והנעימות שריחפו בחלל החדר – הוא החליט לקבוע את מושבו בבית המדרש.

ומאז ועד היום, בארץ אהבתי השקידה פורחת.

לתגובות: drchana2@gmail.com