איה קרמרמן
איה קרמרמןצילום: דניאל רצאבי

לאחרונה עיינתי בגיליון מוסף חגיגי של עיתון שאינו שומר תורה ומצוות עדיין.

נושא הגיליון היה חיות. זאת אומרת לא המילה חיות. אצל אלו שלא שומרים (כשזה יהיה פוליטיקלי קורקט להגיד "חילונים" תודיעו לי) המילה חיות מוזכרת רק בהקשר של נשיאת בית המשפט העליון שליט"א. פה הכוונה מתי אתה מרגישה חי, מה היה הרגע שבו הרגשת הכי חי שאפשר. התשובות היו מגוונות. סטארטאפיסטים סיפרו על רגע האקזיט הגדול, על חתימת החוזה שעתיד לשלשל את המיליונים לחשבון הבנק. רופאים דיברו על פריצות דרך מדעיות שעתידות לשנות חיים של אנשים. מטפסי הרים ונהגי מרוצים דיברו על האדרנלין שזורם בגוף כשהחיים נמצאים במצב של אקסטרים. היו שדיברו על פרויקטים מתגשמים, והיו גם כאלה שאמרו שהם מרגישים חיים כשהם משתמשים בשמם כמפורסמים כדי לעזור לאחרים.

ישבתי, ועוד לפני שהספקתי לשאול את עצמי מתי לאחרונה הרגשתי ממש חיה, הגיע היצר הרע, החליט לצלול לנשמתי ולחולל בה סערה. חיה? הוא שאג בתוכי. מתי בדיוק הרגשת שאת חיה? מתי כבר עשית משהו שאפשר לקרוא לו חיים? כשהצלחת לסיים לנקות את המטבח במהירות? כשסלסילת הכביסה הייתה ריקה? כשמצאת פסטה במבצע? מה בחיים שלך בדיוק נחשב לחיים? מתי בפעם האחרונה האדרנלין שלך עלה והפעיל את כל הגוף? זוכרת את ההרגשה הזאת בכלל? כן, אני מודה, אמרתי לו. להיות אמא זה לא בדיוק להיות מטפסת הרים אמיצה או לגלות תגליות ענקיות ומסעירות.

אז באמת, מתי הרגשתי חיה בפעם האחרונה? כל כך מהר הוא מעציב אותי היצר הזה. תחמן בן תחמן. ותכלס, הוא צודק, מה יש לי לענות לו. ואז נזכרתי: אני אלרגית לאדרנלין. ברצינות, אלרגית. לא לזה שמרגישים אותו זורם בעמוד השדרה כשעומדים לעשות בנג'י, אני אלרגית לאדרנלין רפואי, וכל פעם שאני נכנסת ללדת מישהו, אני נאלצת לנהל שיחה מיותרת עם האחיות במיון עד שהן מנפיקות לי צמיד אדום שמסמן שיש לי אלרגיה. ובואו נודה על האמת, גם על אדרנלין באופן כללי אני לא מתה. אבל בכל זאת, זה הציק לי. אז מתי באמת אני מרגישה חיה?

חייבת שהחיינו

אני מרגישה חיה כשהילדים עומדים ליד הדלת בתחפושות. ההתרגשות לגלות מי בכיתה התחפש למה, ואילו חוויות הם יחוו היום כנינג'ה, כשלד, ככלה וכנסיכה. אני מרגישה שאני חווה מחדש את פורים כילדה. אני מרגישה חיה כשכולנו שוכבים על מחצלת על שפת הירדן. עושים פיקניק של פיתות ועגבניות. כולם רגועים, מקשיבים לעלים שזזים ברוח. אני מרגישה חיה עם הילדים במיטה אחרי סעודת שבת. מדברים, צוחקים על העולם, מתחבקים. אני מרגישה חיה כשאני עם הילדים בים. חופרים בבוץ. אוכלים ענבים מתוקים בשקיעה. מסתכלים על השמיים מחליפים צבעים. אומרים בפעם האלף שאף אדם לא היה יכול להמציא כאלה צבעים. מבטיחים לעשות את זה יותר. אבל איכשהו, החיים מפריעים לנו. אני מרגישה חיה כשהילדים ואני שותלים דברים בגינה, וכשאנחנו בודקים מה צמח.

אני מרגישה חיה כשאני מסיימת הרצאה. כשנשים באות אליי, מדברות, מספרות, אומרות תודה. אני מרגישה חיה כשאני חוגגת עם החברה הכי טובה שלי את ליל הסדר, או כשאנחנו מציינות יחד את הסימנים של ראש השנה.

אני מרגישה חיה כשנצבעים שני פסים בבדיקת היריון. אני מרגישה חיה כשמכשיר האולטרסאונד מונח על הבטן והאהבה הבאה של חיי נגלית בפעם הראשונה. אני מרגישה חיה כשמניחים עליי את התינוק מיד אחרי הלידה. להכיר את הפרצוף שלו, של הילד שלי, פרצוף שכל כך דומה לאחים ולאחיות שלו. זה רגע שהלב שלי לא יכול לתאר במילים כמה מהר הוא דופק. כמה פצצות אטום של אושר הוא מרגיש. אני מרגישה חיה כשאני מניקה ושתי עיניים קטנות מסתכלות עליי באהבה.

אני מרגישה חיה בקידוש של ליל שבת. בכל שבוע אני מודעת לחלוטין איפה הייתי חלילה יכולה להיות אם לא ניסי השם. אני מרגישה חיה כשאני בתפילה. כשאני עוצרת רגע ומבינה מה המילים האלה אומרות, עוטפת אותי הודיה גדולה על מה שיש ותחינה שזה לא יפסיק. אני מרגישה חיה בערב ראש השנה, כשאני מתפללת לשנה טובה ומתוקה. כשאני מחכה שיעבור הדין מחד ולפגישה אחד על אחת עם א‑ל רחום וחנון. אני מרגישה חיה שנייה לפני שאני יוצאת מהמיטה. לא תמיד. אבל אני משתדלת לעצור ולזכור שזכיתי. אני מרגישה חיה כשאני אומרת בכוונה "מודה אני".

אבל הכי, יותר מהכול, אני מרגישה חיה כשאני מברכת "שהחיינו". אני משוגעת על הברכה הזאת. כל פעם שמגיע פרי חדש, אני קונה אותו וכולנו מחכים לשבת. ואז כל אחד מברך בתורו וכולנו אומרים אמן. כשמגיע תורי, אני חושבת על הפעם שעברה שבירכתי על הפרי הזה. כמה עבר בשנה הזאת, על כמה יש לי להודות.

ראש השנה האחרון היה צמוד לשבת. בשני לילות החג, בהדלקת הנרות, בירכנו שהחיינו. ופתאום, בהדלקת נרות השבת, הרגשתי שחסרה לי הברכה הזאת. איך בכלל אפשר לא לברך שהחיינו על השבת הראשונה של השנה? זכינו לעבור את ראש השנה, זכינו לעבור שנה שלמה, זכינו להדליק נרות ולשבת לסעודת מצווה עם המשפחות שלנו, לא מגיע לזה שהחיינו?! אז קיבלתי החלטה. אחרי הברכה של הדלקת הנרות אני מברכת, בלי שם ומלכות, שהחיינו. וכל שבת אני מתרגשת מחדש. ואיזה אושר הולך להיות לי כשבמוצאי שבת במקום להיפרד מהקדושה אני הולכת לקבל את התורה ולברך שהחיינו בשם ומלכות.

תורת החסה

סלט חסה הוא הסלט האהוב ביותר על בני הבית. בכל סעודה חגיגית הוא שם. מתחיל ראשון, מתאים עם סטייקים או פשטידות וכמובן מושלם לחג. כשאני שוטפת את החסה ופורסת אותה על מגבת לייבוש, הילדים מכרסמים הכול ולעיתים אני מצליחה להציל עלים בודדים.

בסלט חסה החסה היא רק התחלת הסיפור. לכו לירקן, תסתכלו במדור הירוקים. יש חסה, קייל, אנדיב, תרד, מנגולד (עלי סלק), נבטים לסוגיהם. רובם מהדרין, אבל כולם ברי ניקוי יסודי ובדיקה. נסו למצוא את כל גוני הירוק, כל גוון ייתן טעם וערכים אחרים.

לסלט חסה אין מתכון מדויק, לכן אתן המלצות.

לירוקים אפשר להוסיף פרוסות צנונית, תלתלי גזר או חתיכות אבוקדו. בקיץ: פרוסות דקות של מנגו, תפוח עץ או רימון. מפזרים את פצפוצי השקדים המסוכרים (מהמתכון שניתן בעבר).

לסעודה חלבית: תלתלי פרמזן, מונצ'גו, קרעי פטה עיזים או עיגולי גבינת פרומעז

לסעודה בשרית: חתיכות סלמון צלוי קר, חתיכות עוף צלוי או קרעי עוף מהמרק (לייבש ולקרוע).

להגשה חגיגית: פורסים את הסלט בקערה שטוחה. לא מערבבים, אלא מצלחתים את הסלט בשכבות. את העלים הגדולים יש לקרוע ולא לחתוך, הם יהיו התחתונים. את הגבינות, הפירות והנבטים מניחים אחרונים כמו תכשיט.

הכי חשוב לא להעמיס ברוטב, וליצוק אותו על הסלט דקה לפני ההגשה.

רוטב הבית שלנו:

1/2 כוס שמן זית, 1/3 כוס מיץ לימון / חומץ תפוחים אורגני / 2 כפות חרדל דיז'ון ללא גרגירים / 1/2 כפית מלח / 2 כפות מייפל / כף דבש / כף סוכר

מערבבים היטב הכול ובודקים טעמים. לסוגי חרדל שונים יש חריפות שונה, לכן אם זה חרדלי מדי אפשר להוסיף חומץ או לימון ועוד קצת מתיקות, ואם חמוץ מדי - לאזן עם שמן או חצי כפית סוכר.

לתגובות: [email protected]