בשבע מהדורה דיגיטלית

רוח אינדיאנית

גמליאל שילה, יוצא קהילת האינדיאנים מפרו שהתגיירו לפני שלושים שנה ועלו לישראל, מסביר מדוע מבחינתם היעד היה דווקא השומרון

רבקי גולדפינגר , ג' בסיון תשע"ח

חוגג שלושה ימי הולדת בשנה. גמליאל שילה
חוגג שלושה ימי הולדת בשנה. גמליאל שילה
צילום: שלומי יוסף

אל מילגרו (El Milagro), פרו, חודש אב תשמ"ט (1989). אוטובוס ישן נוסע לאיטו בין נופים מדבריים, מחפש נקבת מים בקרבת מקום.

בתוך האוטובוס מכונסות תריסר משפחות ממוצא אינדיאני. 41 שנים הן חלמו להגיע לרגע הזה. ההתרגשות באוטובוס בשיאה. בעוד כמה רגעים יטבלו במקור מים חיים, ישילו מעליהם באופן סופי את מסורת אבותיהם ויהפכו לחלק בלתי נפרד מהעם היהודי. לפתע פוצח מישהו בשירה וכולם, גברים, נשים וטף, שרים יחד שוב ושוב את השיר "עם ישראל חי", מבטאים את כמיהתם להפוך לחלק מעם הנצח.

בין הנוסעים נמצא גם גמליאל קבררה בן ה‑22. יחד עמו הוריו וארבעת אחיו, כולם שותפים למסע רוחני ארוך אל חיק היהדות, ששיאו עומד להתרחש בעוד רגעים ספורים. "הבנו שהגיע היום הגדול ועוד מעט נהפוך ליהודים באופן מושלם. בבוקר עלינו לאוטובוס ונסענו לחפש מקום שנוכל לטבול בו. הרגשנו התרוממות רוח". לאחר שנמצאה פינה יפהפייה באחד היובלים של הנחל שבה אפשר היה לטבול, הדריכו חברי בית הדין הרבני, ובראשם הרב אליהו אביחיל ז"ל, כיצד עליהם לנהוג וטקס הטבילה החל.

"טבלנו אחד אחד. היו בינינו גם תינוקות וילדים קטנים, כולם טבלו. זו הייתה אווירה מיוחדת מאוד. אי אפשר לתאר מה מרגישים באותן דקות. כשיצאתי מהמים הרגשתי מין אנרגיה כזאת שממלאת אותי, סוג של הארה. פשוט לידה מחדש", הוא משתף. "היו שם הרבה דמעות של התרגשות. כולם מסביב היו מאושרים. זהו, סוף סוף אנחנו יהודים. בצהריים נסענו חזרה ליישוב שלנו לחגוג. הזוגות הנשואים ערכו חתונות כדת משה וישראל עם חופה וקידושין, חופה אחרי חופה. כולנו חווינו רגש עוצמתי שאין כמוהו".

קיבוץ באמצע הג'ונגל

קרוב לשלושה עשורים חלפו מאז כניסתו של גמליאל וקהילתו לחיק היהדות, אבל כשהוא משחזר את אותו היום עיניו עדיין בורקות. גמליאל שילה בשמו החדש, בן 51, נשוי ואב לשישה ילדים, תושב רבבה שבשומרון, נולד בפרו שבדרום אמריקה למשפחה ממוצא אינדיאני. "יש לנו במשפחה שורשים מבני האינקה, המקומיים השורשיים שחיו שם. בקווי הפנים שלנו רואים שאנחנו לא אירופאים. היו לנו במשפחה מנהגים מהמסורת האינדיאנית. אכלנו מאכלים מסורתיים שהאינדיאנים מכינים, אוכל טבעי בלי חומרים משמרים. כשהיינו חולים לא הלכנו לרופא, במקום זה היו תרופות מהטבע. יש גם את השפה שסבא וסבתא דיברו - הקצ'וואה, שפת הילידים. האמת, אף פעם לא נעלבתי אם כינו אותי אינדיאני. בעיני המבוגרים אולי מדובר במין חברה נחותה, אבל זה לא נכון. האינדיאנים הם בעלי תרבות בינאישית מפותחת וכבוד הדדי. אצל האינדיאנים הקהילתיות והמשפחתיות הן במרכז ולא האני האגוצנטרי". הקהילה לא השתייכה לאף דת במשך דורות, עד שהגיעו האירופאים לאזור. "הדורות הקודמים של סבא וסבתא שלי גרו בכפרים נידחים וכשהספרדים כבשו את המקום הם הכריחו אותם להתנצר. מבחינתנו זה נס גדול, כי רק כשהם קיבלו את הנצרות והברית החדשה - הם שמעו על אלוקים ועל העם היהודי".

במשך מאות שנים היו אבות אבותיו קתולים אדוקים. המהפך החל בשנת 1948, כאשר זקני הקהילה החלו לשקוד לעומק על לימוד הברית הישנה לצד הברית החדשה. "סבא וסבתא שלי והחברים שלהם תושבי הכפר, למדו יחד את הברית החדשה ואת התנ"ך. הם התייחסו לתנ"ך כאל ספר קדוש. תוך כדי הלימוד החלו להתעורר סתירות ושאלות על מהות הברית החדשה".

חברי הקהילה העלו בפני אנשי הדת קושיות תיאולוגיות ואמוניות, חיפשו מענה, ומשלא מצאו תשובות פנו לנצרות הפרוטסטנטית. אבל מהר מאוד נוכחו לגלות שגם שם הם לא מקבלים תשובות אמיתיות לקושיותיהם. חברי הקהילה התעמקו יותר ויותר בלימוד ספר הספרים ואימצו אותו אל חיקם. "ככל שהזמן עבר הם אימצו את התנ"ך כדרך חיים והרגישו חיבור וקשר עמוק לתנ"ך. הם למדו וקיבלו על עצמם לאט לאט עוד מצווה ועוד מצווה, לפי מה שהבינו שכתוב ובצורה הכי יסודית ורצינית. למשל, הם לא הבעירו אש בשבת כי זה מה שכתוב. במשך שנים הם אכלו בשבת אוכל קר, אבל מצד שני הם לא ידעו שום דבר על איסור הדלקת אור בשבת. בכל חג הם למדו ושיננו בפסוקים מה נדרש מהם וקיבלו על עצמם באהבה עוד דבר ועוד דבר".

כעבור כמעט שני עשורים של לימוד הגיעו ראשי הקהילה למסקנה כי כדי לשמור על עולמם הרוחני וכדי לחנך את בני הדור הצעיר על פי דרך התנ"ך, עליהם לקיים חיי קהילה נפרדים מהתושבים הוותיקים בעיר. בצעד יוצא דופן, קבוצת האינדיאנים חובבי התנ"ך הרחיקה אל הג'ונגלים שבהרי האנדים, שם ניהלה חיי קהילה במסגרת של מעין קיבוץ קטן. "הם היו כמאתיים בני אדם שעברו לחיות בג'ונגל בתנאים לא תנאים, רק כדי להתבדל מהגויים וללמוד תנ"ך", הוא אומר בהערכה. "הם כינו את עצמם 'בני משה', בנו בקתות ועבדו יחד בחקלאות, וכל הזמן המשיכו ללמוד תנ"ך בהתלהבות גדולה". גמליאל, בנם הבכור של חיים-משה ודבורה קבררה, נולד במהלך שהותם בג'ונגל. שם ינק את האהבה הצרופה לספר הספרים ולעם הנבחר.

חברי קהילת בני משה חיו את חייהם על פי התנ"ך לפי מיטב הבנתם, אבל לא פגשו מעולם יהודים מלידה. בשנת 1968 החליטו כי נציגים מהקהילה ייסעו אל הרב אברהם בן חמו, רבה הראשי הספרדי של לימה, בירת פרו. מטרת הנסיעה הייתה לנסות ולהבין בצורה עמוקה יותר את ספר הספרים. "היו הרבה דברים בתנ"ך שלא היו מובנים לנו לגמרי, כמו מה משמעות המילים 'טוטפות' או 'פרי עץ הדר', ומה מצופה מאיתנו לעשות למשל בחג השבועות. ראשי הקהילה שלנו חשבו שכדאי לפנות ליהודים שיסבירו להם מושגים ודברים לא מובנים. זה היה הקשר הראשון שלנו עם יהודים", הוא מספר. "הנציגים שלנו פנו לרב וביקשו שילמד אותם את הבסיס, אבל הרב דחה אותם פעם אחר פעם. הוא הסביר להם שלא כדאי להם להיכנס לזה ומספיק שהם מקיימים את שבע מצוות בני נח. גם שאר החברים בקהילה היהודית לא רצו לענות לשאלות הלכתיות של האינדיאנים. אפשר להבין אותם", הוא אומר בחיוך, "אבל הנציגים שלנו לא הרפו. הם באו עוד פעם ועוד פעם ושאלו, התעניינו. למרות שבאותם זמנים נסיעה באוטובוס עד ללימה הייתה מסע ארוך ומתיש שלוקח בערך עשרים שעות - הם לא ויתרו. הרב בן חמו ניסה להסביר שאין לנו שום חובה לקיים תרי"ג מצוות, אבל הם המשיכו לשתות ממנו בצמא כל מידע על היהדות ועל המצוות. בסופו של דבר הרב בן חמו נתן להם ספר קיצור שולחן ערוך בתרגום לספרדית", מספר גמליאל. "באותן שנים היה משהו אבסורדי בשאלת הזהות שלנו, כי תושבי פרו הגויים התייחסו אלינו כאל יהודים. אני עצמי גדלתי במחשבה שאני לא יהודי אבל רוצה מאוד להיות יהודי, והקהילה היהודית התייחסה אלינו כאל אינדיאנים. זה היה מבלבל".

ברית מילה קהילתית

בשלב כלשהו הוחלט בקהילה שהצעירים ייסעו ללימה וילמדו מחברי הקהילה היהודית דברים בסיסיים, כמו איפה להסתכל בסידור בתפילה או איך אומרים קריאת שמע. "היהודים היו נותנים לנו מדי פעם מזוזות, תפילין וסידורים ובשבילנו זה היה אוצר. צריך להבין שהייתה פה התפתחות איטית בקבלה שלנו", הוא מסביר. "בתחילת הקשר, אני זוכר אותנו הצעירים, עומדים בבית הכנסת היהודי בלימה מאחור. מרגישים שונים וזרים. אבל היה פה מהלך ארוך. היהודים כנראה ראו את הרצינות שלנו והבינו שאנחנו לא סתם מנסים לתפוס טרמפ. כל ההתקרבות שלנו ליהדות הייתה תהליך של שנים עם המון עליות וירידות. היו אתגרים לא פשוטים בכלל. לפעמים הייתה לנו הרגשה שבכלל לא רוצים אותנו, אבל לא התייאשנו ודבקנו במה שהאמנו כאמת גדולה".

לאחר חמש שנים בג'ונגלים בתנאים לא קלים, שבה הקהילה חזרה אל העיר. אך עוד באותה שנה התעקשו חלק מבני הקהילה להמשיך ולשמר את ההתבדלות ויצאו לחיים במדבר. הם המשיכו ללמוד תנ"ך ובכל חג אימצו עוד ועוד מצוות, עד שהגיעו להחלטה כי בשלה השעה לקיים בגופם את מצוות הכנסתם בבריתו של אברהם אבינו. "אני הייתי אז נער בן 13. בהתחלה חיפשנו מנתח, אבל הרופאים המקומיים לא הסכימו בשום אופן לעשות דבר כזה. אחר כך הלכנו לקהילה היהודית ודיברנו עם מוהל מוכר. הוא סירב ואמר: 'השתגעתם? אסור למול גויים'. אבל אנחנו כל כך רצינו לקיים את המצווה והתייחסנו לכך כאל צעד רציני לקראת היותנו יהודים באמת".

לאחר הפצרות חוזרות ונשנות והתייעצות עם הרב, נעתר לבסוף המוהל לתחנוניהם, אך הדגיש כי לא מדובר בגיור וכדי להפוך ליהודים יהיה עליהם לעבור גיור בבית דין רבני. "סבא היה אז בן 60, אבא בן 38 ואני הייתי בן 13, וכולנו רצינו לעבור ברית מילה. ביום שנקבע התייצבנו בקליניקה של המוהל. את הברית עשו בהרדמה מקומית. הייתי כבר ילד גדול וראיתי את כל הניתוח. לכל הגברים שעשו ברית שמו חיתול מבד. אני זוכר את כולם עומדים בחדר הקבלה עם חיתולים. האנשים שנכנסו לקליניקה לא הבינו מה קורה פה. הם שאלו בדאגה: 'מה קרה? חטפתם מגיפה?'. זו הפכה בדיחה משפחתית אצלנו", הוא צוחק. "מהקליניקה יצאנו באורות, הבנו שזהו צעד מאוד רציני. אותי ריגשה המחשבה שעשיתי ברית עם אלוקים. יש בעולם מיליוני גויים שמאמצים מנהגים יהודיים, אבל כדי להתגייר ולעשות צעד כזה דרמטי חייבים להיות משוגעים לדבר. צריך מסירות נפש להיות מוכנים לקיים כל דבר, צריך קבלת תורה שלמה בלי תנאים, ולא רק מה שמתאים לך", הוא מסביר. "אני חושב שהעובדה שהחלטנו על ביצוע ברית מילה ולחתוך בבשר החי כאיש אחד, הייתה צעד גדול ואמירה משמעותית ברורה".

הפתעה לפקיד הסוכנות

בתחילת שנות השמונים הגיע לראות את תופעת "האינדיאנים היהודים" איש עסקים ישראלי בשם דוד קיפרשטוק, שהיה בעל קשרים כלכליים בפרו. "הוא בא לראות את התופעה החריגה הזאת. הוא פגש חבורה של אינדיאנים עם טליתות ותפילין, אוכל כשר ושבת. מאז בכל פעם שהגיע לפרו הוא קפץ לבקר אותנו. בארץ הוא סיפר עלינו לכולם בהתלהבו ". השמועה על האינדיאנים בני משה עשתה לה כנפיים והגיעה עד לפתחו של הרב אליהו אביחיל ז"ל, שהקדיש את חייו לחיפוש אחר עשרת השבטים. "בהתחלה הרב אביחיל לא התעניין בנו כי אנחנו לא מעשרת השבטים. בסוף הוא שלח שליח כדי לבדוק במה מדובר". השליח, הרב יונתן סגל, הגיע לבני משה בשנת 1987. במשך כמה שבועות הוא חי ביניהם, חקר והתעניין אודות אורחות חייהם ורצינות כוונותיהם.

"אני זוכר שהרב סגל היה אצלנו. הייתי בן 20. הבנתי שהסיפור רציני וניגשתי אליו כדי לברר מה השלבים הבאים. הוא ענה לי בפשטות 'להתגייר'. באותו רגע אמרתי לעצמי: 'רגע, רגע. מי אמר שהיהדות זה הצעד הנכון בשבילי?". גמליאל, שהיה באותם ימים סטודנט למתמטיקה באוניברסיטה בפרו ויו"ר אגודת הסטודנטים, החל להעלות סימני שאלה לגבי ההחלטה הרת הגורל לחבור לעם היהודי. "שמתי ברקס והתחלתי לחשוב אולי אפשר אחרת. היה לי ברור שאחרי הגיור אין דרך חזרה. רציתי לוודא שאני במאת האחוזים בכיוון הנכון. התחלתי לחקור דתות רוחניות אחרות, כמו בודהיזם ועוד. עשיתי המון יוגה ומדיטציה. עברתי בערך שנה של חיפוש עמוק שבסופו הגעתי למסקנה שהיהדות היא הדת האולטימטיבית בשבילי, שמיישמת חיים משמעותיים של שילוב בין חומר לרוח. בעיקר עמדה מול העיניים שלי השאיפה לחיים של קדושה. מה עושים בשביל זה הכמרים? מתנזרים ולא מתחתנים, ובדתות של המזרח הרחוק איש הרוח מתבודד באיזה כפר נידח לעבודה רוחנית אישית. הבנתי שאם אתה רוצה להיות קדוש לפי הדתות הללו - אתה צריך לעזוב את העולם הזה, להתנתק ובעצם בכך להתנגד לבריאה. לעומת זאת, בתנ"ך המשימה היא שהאדם יחיה בעולם הזה ותוך כדי כך יעבוד את השם. המשימה היא לחבר בין עולם החומר לרוח, תורת חיים. זה מאוד דיבר אליי".

הסיבה השנייה שהביאה אותו להחלטה להתגייר היא השליחות הלאומית של העם היהודי. "העם היהודי הוא העם הנבחר. ככזה, תפקידו הוא להחזיר את העולם לתיקונו. הרגשתי שאני רוצה להיות חלק מהנבחרת הזאת, למרות שקשה כל כך להתקבל לשם. הגעתי להחלטה חד משמעית שאין כמו עם ישראל וניגשתי לגיור בלב שלם".

יחד עם שאר חברי הקהילה, החל גמליאל להתכונן להגעה של בית הדין והשלמת הגיור. "היינו גרעין של 12 משפחות, שהלכו על זה יחד בכל הכוח. כשבית הדין הרבני הגיע לגייר אותנו, הרבנים בדקו משפחה משפחה, ביקרו בבתים ואחרי השאלות והבירורים הגיע שלב הטבילה, שהיה מרגש כל כך".

עם תום הליך הגיור התכוננו חברי קהילת בני משה להשלמת המהלך על ידי עלייה לארץ הקודש. "זה היה חלק בלתי נפרד מהסיפור. הבנו שכדי להיות יהודי שלם ולקיים את כל התורה, אנחנו חייבים לעלות לארץ. אחרי הגיור נרשמנו לסוכנות היהודית ונפגשנו עם שליח שהראה לנו מפה של הארץ. הוא הסביר לנו מה האפשרויות בשבילנו לקליטה בארץ, כמו אשדוד או ערים אחרות. אבל אנחנו התעקשנו לעלות לשומרון דווקא. אברהם אבינו הגיע לאלון מורה ולשם אנחנו רוצים. היה משהו בלתי מוסבר בחלום להגיע לשם. השליח היה מופתע, אבל היה לנו ברור שזה מה שנכון לנו".

קבלת פנים בפיג'מה

חצי שנה אחרי הגיור, בד' באדר תש"ן, נחת המטוס בשדה התעופה בן גוריון ומכבש המטוס ירדו נרגשים קהילת בני משה. "הרגשנו שהגענו הביתה", הוא מתאר, "כל התקופה הזאת היינו כמו בתוך חלום. היינו בהתרגשות עצומה. בשדה התעופה קיבלו אותנו אנשים מהיישוב אלון מורה. הם חילקו לנו פרחים ובירכו אותנו".

בהמשך הערב הגיעו לאלון מורה, ביתם החדש. "השעה הייתה שתיים בלילה. הגענו ליישוב ופתאום אני רואה אנשים נוהרים לחדר האוכל, ילדים עם פיג'מות, אנשים שקמו מהמיטה במיוחד בשבילנו - כולם באים לקבל את פנינו ומתחילים לרקוד 'ושבו בנים לגבולם'. הרב אליקים לבנון בירך ברכת שהחיינו בשם ומלכות. איזו קבלת פנים זאת הייתה", הוא אומר נלהב. "כשעליתי ארצה הייתי בחור בן 22, זה היה בשבילי פרס לעלות לארץ ישראל ולהפוך לחלק מהנבחרת הזאת. אבל ההורים שלי היו אמיצים", הוא מדגיש. "הם עזבו תרבות, עזבו חברים, עבודה מסודרת, נוף ילדות. הם השאירו חיים שלמים מאחוריהם וידעו שזה יהיה קשה מכל הבחינות. אבא ואמא שלי התפרנסו כפועלים בחברת סלטים. עבודה פיזית מאוד קשה. גם השפה הייתה אתגר לא קטן. לא ידענו עברית. המבוגרים ידעו עברית תנ"כית. את הסידור ידעתי לדקלם בעל פה, אבל לא לדבר עברית. לכן, בהתחלה דיברתי ותקשרתי באנגלית ולאט לאט למדתי עברית", הוא אומר. "התחלתי ללמוד בישיבה לחוזרים בתשובה וגרי צדק 'עין הצבי' של הרב יעקב שמעון בכוכב יעקב. היה לי הרבה לימוד להשלים".

את רעייתו לעתיד, רבקה אביעד, הכיר דרך הרב ישראל הס בשידוך. "ידעתי שאני רוצה להתחתן עם ישראלית. האוויר של ארץ ישראל רוחני יותר וגם באישה שגדלה פה יש משהו מיוחד, וברוך השם זכיתי". הם נישאו בשנה הראשונה ללימודיו לתואר בהנדסת תוכנה במרכז האקדמי לב. כזוג צעיר החליטו לשנות את שם משפחתם מקבררה לשילה. "החלטנו לשנות לשמו של המשיח - שילה. הרגשתי שאני חי בעידן של גאולה פרטית ולאומית". הם גרו ארבע שנים בבית-אל בסמוך לישיבה. משם עברו לרבבה שבשומרון ומאז הם שם.

השתלבותו של גמליאל בארץ מעוררת השראה. הוא נשוי ואב לשישה, ביניהם בן קצין בצבא, הוא עצמו מהנדס בכיר בחברת הייטק ברעננה. בנוסף לכך הוא חבר מליאה במועצה האזורית שומרון וחבר מרכז במפלגת הבית היהודי. את סיפורו האישי הוא משתף בהרצאות שהוא נותן לבני נוער ומבוגרים. "כשאני מדבר על המסע האישי שלי, אני מנסה להסביר שהיהדות היא לא עוד דת אלא דרך חיים, חיים מלאי תוכן ומשמעות. זה כרוך בעבודה יומיומית לחיבור של תורה ועבודה ושל חול וקודש". גמליאל מציין שלושה ימי הולדת בשנה. "היום שבו נולדתי, היום שבו התגיירתי והצטרפתי לעם היהודי - כ"ח באב, וד' באדר שהוא יום העלייה לארץ. אנחנו עושים במשפחה סעודה חגיגית ומודים לקב"ה על החסד שעשה איתנו. למרות השנים שחלפו, אני נרגש בימים האלה בכל פעם מחדש".

rivki@besheva.co.il